זיכרונות מאמסטרדם: פרק מ"הפינה של טריסטאן"

החזרה לעיר שאהבה מעמתת את איריס עם האימהות שלה, עם נישואיה הקצרים ועם השינויים שהביאו עמם הזמן והחיים. המסע לעבר הוא מבחינתה האפשרות היחידה לחיות את העתיד. משמרי כתבה רומן על זכרון ושכחה, על דעיכת התרבות, על התבגרות ועל אימהות. אביבית משמרי היא מו"לית עצמאית ועורכת שותפה בכתב העת "פטל". ספר הביכורים שלה, "הזקן השתגע", יצא ב-2013. קראו את הפרק הראשון מתוך "הפינה של טריסטאן" (הוצאת "כתר").

• רוצים לקרוא את "הפינה של טריסטאן" בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון, לאייפד ולאנדרואיד
  

1

מצב רוחו של טריסטאן גרוע הבוקר, כי אופניו נגנבו אתמול. על כן הוא מוכרח ללכת ברגל, ובדרכו מווטרלו פליין חוצה את ניומרקט; כיכר שפעם דנו בה מכשפות לחיים או למוות על פי משקלן, והיום פועל בה שוק גבינות פעם בשבוע. היסטוריה יפה ואיומה נפרשה בעיר הזו: רכוש הכתר נקנה בדם ובעבדות, ציירי החצר החניפו למי ששילם יותר והכניסו נימה של לעג לציורי האדונים, סוחרים איבדו את כל הונם בגלל קפה, קקאו או צבעונים. מזל שזו כבר שנת אלפיים ועשר, וכל אלה נשארו חקוקים רק בשמות הרחובות.

אין לטריסטאן אב ואין לו אם אבל הוא לא חושב על זה, לא עכשיו ולא בדרך כלל. מה שיש לו זה אחר צהריים פנוי, ולכן הוא הולך לבקר את סנדרה בחנות המזכרות שלה, בקצה הרחבה של כנסיית וֶסטֶר-קֶרק. אין לו אב ואין לו אם והוא הולך לו, בן תשע עשרה בהיר ותמיר, עיניו צרות וצחקניות, טרוד ביומיום שלו.

הוא עובר את השלט ובו החץ המכוון אל החנות של חברתו, שלט גדול כמעט כמו פתחו של הביתן הצפוף שבו היא יושבת. החנות הזעירה מלאה ספלים, וחולצות שעליהם ציורים צבעוניים של העיר. ומן הרקע המקושקש הזה בולטת סנדרה הקמה מכיסאה עכשיו לקראת טריסטאן, בסוודר יד שנייה ובראסטות אדמוניות עד הכתפיים.

החיבוק ביניהם חם מעט יותר מהרגיל, כי הערב הקודם הביא אתו קרבה חדשה. אחרי חמישה שבועות ביחד הצהירו סוף סוף אהבה זה לזו. טריסטאן אמנם מתקשה לחזור על כך עכשיו, אבל שולח מבט שמח אל הנערה. הוא אוהב כעת את סנדרה כל כולה, על הרגלי ההיגיינה המצחיקים שלה. אניצים בשיער, שטיפה בלי סבון, הענף לניקוי שיניים שהביאה מהודו, המתיקות המבושמת הטבעית.

"חשבתי שאתה נפגש היום עם הישראלית ההיא", אומרת סנדרה.

"לא, היא מגיעה הערב, אבל קבענו למחר".

"לאן תיקח אותה?"

"אני? היא מכירה את העיר, היא גרה פה פעם".

"אז לא תצאו לשתות או משהו".

"היא רק רוצה למסור לי איזו מזכרת", הוא מושך בכתפיו. "הזמינה את עצמה לבית בלִינדֵנסְטְרַאט, חשבה שאני עוד גר שם".

"באמת! יש לך בכלל מפתח לדירה ההיא?"

"כן, המפתח תמיד אצלי, סבא שלי מעדיף לא להגיע לשם אם הוא לא חייב. רוצה לבוא?"

"אי-אפשר, מחר אני פה עד שמונה בערב".

"חבל", אומר טריסטאן, ומתכוון לזה, כי רק עכשיו הבין שהמחשבה על האישה הישראלית שאין לה פנים, הבייביסיטר שלו לשעבר שמגיעה לעיר, היא זו שהעיקה עליו כל היום. אין לו זמן או חשק להיפגש אתה, אף על פי שהבטיח. הוא לא רוצה לפתוח את עברו. לא להזכיר ולא להיזכר.

הוא מתנער וקם, מנשק לה לפרידה. "אני צריך ללכת לחפש אופניים. אתקשר אלייך כשאמצא".

"רק אל תקנה אופניים מג'אנקי".

"לא קונה משום ג'אנקי".

*

בדרך חזרה טריסטאן מעדיף להגיע הביתה בעיקוף גדול, לא דרך הוונדל פארק. לרוב הוא משתדל לא לעבור דרך הפארק הזה, למרות יופיו, ואינו רוצה להסביר לעצמו מדוע. הוא עוצר לרגע, מניח טבק על פיסת נייר דקה, מגלגל וסוגר בפס ישר, מיומן.

האישה התקשרה אליו כמה שעות לפני כן, לספר שנחתה בעיר. ביקשה לקבוע סופית את פגישתם מחר. מה הבעיה שלה? הוא חושב. הוא לא זוכר אותה כלל, היה צעיר מדי. וסבא וסבתא שלו פגשו אותה רק פעם-פעמיים, לפני חמש עשרה שנה.

"Hallo, Met Iris", פתחה ואמרה בטלפון, התלוצצה על ההולנדית החלודה שלה. מיד אחר כך עברה לאנגלית, וניכר בה שלא הרתיעו אותה התשובות הקצרות של איש שיחה. "אני ממש כבר מחכה להיפגש", אמרה.

"בטח".

"יש לי מזכרת למסור לך, רישום של אמא שלך".

"כן, אמרת לי".

"אתה יודע שיש לי סיפורים לספר לך, שאתה בטח לא זוכר".

"מה למשל?" שאל טריסטאן.

"חכה, זו הפתעה".

עוד אחת שחושבת שהיא יודעת עליו יותר ממה שהוא יודע על עצמו. שתגיע כבר. ותעזוב כבר.

*

איריס יושבת ליד הכנף, וזה המראה מחלונה במשך כל הטיסה. בתא שמעל מושבה מזוודה קטנה, ובה קלסר קרטון קשיח. בתוך הקלסר מכתב בכתב יד צפוף מלפני עשור וחצי. על גבו של המכתב איור בשחור ולבן של האמנית איבון ואן-נוֹרדְט. פורטרט עצמי עם חתול וציפור.

בצדו השני של הדף, בכתב ידה הצפוף, כתבה איבון שהיא כבר מרגישה הרבה יותר טוב. היא כבר לא חולה כפי שהיתה, כבר מתפקדת פחות או יותר, לפעמים גם מצליחה לבלות עם טריסטאן בן הארבע. המכתב נכתב שנה, אולי חצי שנה, לפני מותה של איבון. לפני שגלגלי הזמן והאירועים החלו לשקשק. לפני שהסתיים תור הזהב של הבית בלינדנסטראט שלושים ואחת, ביתה של איבון על ספריו ויצירות האמנות שבו.

מראות התקופה ההיא, שבה טיפלה בטריסטאן, עדיין שמורים אצל איריס, וטעמם חריף-מתוק כמו ממתק אניס: איבון והפעוט הצוהל שלה, בראשים זהובים, רוקדים יד ביד על הפרקט הכהה. טריסטאן הקטן מתעורר במיטתו בחצות, יורד מנומנם במדרגות אל איריס המפשפשת בין הדיסקים בקומת המגורים. מתלונן אל הבייביסיטר שלו: איריס, כמעט נרדמתי אבל החתול העיר אותי. שואג משמחה עם הבייביסיטר שלו על הגלגל הענק בלונה פארק. או יושב על ברכי אביו, המדליק ומכבה מולו גפרורים, בדממה.

התקופה ההיא זרועה באבקת זהב בזיכרונה, למרות מרישי הרצפה השחורים של הבית; מיד לאחריה התחילו להגיע הבשורות הרעות. כל הקלקולים ההם. קלקולים שחלקם, היא מודה, היו באשמתה, וחלקם לא באשמתו של איש. אין לדעת מה גרוע יותר.

הסוודר של איריס מציק, מעקצץ, למרות הקור במטוס. כל המושבים מלאים, עונת התיירות עכשיו, אבל היא מקפידה לא להביט אל היושבים לידה. הגבר התורן, איש נאה בזקן צרפתי שישב בשורה שמולה, כבר ניסה לפתוח אתה בשיחה לפני שמלאו המושבים, עוד אחד שמנסה את מזלו.

היא התחמקה בנימוס, פתחה את "פראני וזואי" שהביאה ובהתה בלי לקרוא בו. זו טיסת בוקר ואין בה נוף ולא חברותא נעימה ולא יכולת להירדם. בנה שלה נמצא בגן עכשיו, מן הסתם מצייר מטוסים, כמנהגו בכל השבוע האחרון מאז שהבין שהיא עומדת לטוס. והיא, חמש עשרה שנה או יותר לא ישבה במטוס בכיוון הזה, מנתב"ג לאמסטרדם, ובעצם בשום כיוון. היא טסה כדי למסור את הרישום שבמזוודתה לבנה של מי שציירה אותו, ולא תנוח עד שתמלא את השליחות. היא חייבת לפגוש בו, לדעת מה אתו היום, איך גדל בנה של איבון, יליד הבית ההוא. לעשות מה שתוכל כדי להחליק את צלקות הפצעים הישנים.

*

הפרטים מן העבר שמורים מאחורי שמורות עיניה של איריס כמו צפתה בהם מבעד למשקפת; עיגול מוגדל פה, עיגול מוגדל שם, המתחברים לתמונה לא רציפה שהעדשות לא מוֹסרות בנאמנות. שהרי בזיכרונות, כל מה שהתעמעם נזקק לחיזוק, והמוח מצדו מספק כמה חיזוקים שרוצים, צובע ומתקן. אמנם זיכרונותיה היו רק זיכרונות של צופה מהצד, אבל עדיין היו אלה זיכרונות של דברים שהיו, היא אומרת לעצמה.

זיכרון קלוש חובר אל זיכרון קלוש ושניהם מרכיבים זיכרון-אב כללי עוד יותר: איריס, במשמרת בייביסיטינג, פושטת על ארונות המטבח של איבון ברעב לילי, מאלתרת פרוסת לחם שיפון מרוחה בממרח אגסים, לועסת ומעיינת בספרים: פרידה קאלו, דג'ונה בארנס, גוסטב קלימט. עוד שעתיים או שלוש או ארבע צפויות לה עד שאיבון תגיע, אלא אם שוב תתעכב – לא נורא בכלל. נעים לה לבלות שעות בבית הזה, לשוטט בו כבביתה שלה.

כל העושר הזה שמצאה אצל איבון, האם הכירה שמץ ממנו גם קודם? לא במינון הזה, לא כך. מעולם לא היתה בבית שחישב לקרוס תחת משא היופי שלו עצמו, שכל מדף בו אכלס פסלונים ורישומים וכפיסי עץ מגולפים מעשה ידי בעלת הבית. מעולם לא ישבה כבת-בית במטבח שבמקום קציצות הכינו בו כריכים קרים ואכלו אותם לצד ערימת מגזיני תרבות, מול ראש קרמיקה מפוסל של בעלת הבית בגודל טבעי, בצלחות אדומות שנעשו אחת-אחת על האובניים שבמרתף.

בית ילדותה של איריס היה גדוש כיסאות פלסטיק לבן ואגרטלי קריסטל, כבלים חשמליים של הטלוויזיה או הווידאו שהשתרכו על הקיר והרצפה. הנוף הביתי היה צחיח ומרושת בקווים השחורים הללו ובני הבית ישבו וקראו בעיתון, או בתהלים. ואילו בביתה של איבון הכול היה דחוס, מתפקע, משיב מבט אל המתבונן. הספרים עמדו סדורים למאותיהם. שורות הדיסקים הארוכות מתחת לטלוויזיה הציעו כל סוג מוזיקה שחשבה עליו.

השטיח נשא סיפור, ידיות החלון נשאו סיפור. ובו-בזמן כאילו זחלו אליה החפצים ללחוש לה, כך זה יכול להיות, הביטי היטב. איבון היתה חוזרת מחויכת באחת או שתיים בלילה, מפתיחה של תערוכה, לפעמים מבכורה של סרט, תמיד שתויה במידה. כמעט תמיד התפנתה לדון עם איריס במה שראתה: שם היה צפוף מאוד, פה הבמאי העמיס קצת יותר מדי, חולקת אתה חוויות שאיריס נרעשה לחשוב שהיא זכאית להן. איבון היתה מצחקקת כמו בערב בנות, עומדת, גבוהה, באמצע ביתה כאילו לא בטוחה במשהו, מניחה אצבעות על מצחה, עכשיו אני כבר באמת עייפה. תמיד שילמה לפי שעה ועיגלה חצי שעה כלפי מעלה, ובדרך כלל הודיעה מראש מתי תהיה הפעם הבאה. ותמיד היתה.

איריס היתה יוצאת משם אל הרחוב הקר, לינדנסטראט, רחוב השקדים – ההולנדית שלה כבר הספיקה לתרגום שמות הרחובות לעברית. היא לא פחדה בשכונה הנאה ההיא, למרות השעה המאוחרת, ודאי לא על אופניה הזריזים, רוכבת בדרך שהכירה היטב. החיים מתמתקים, החיים מתמלאים, כך היו מקרקשים אופניה על חלוקי הכביש שעל הגשר הבא, התקופה הזו יפה להפליא, זכרי אותה, התקופה הזו רוויה, שתי אותה. גם אם זה אומר שתשתנקי מפעם לפעם מלגימה גדולה מדי, גם אם טיפות נוזל יפרצו מבין השפתיים הסגורות וקנה הנשימה ימחה על הפלישה אליו. העיקר שהכרת גם את הטעם הזה.

גם עכשיו, בטיסה להולנד, בכיסא שלה ליד הכנף, היא נזכרת בטעם החריף ההוא, שכמעט ולא חזר אחר כך. מתי לאחרונה טעמה תחושה דומה של חיות? אולי רק בתחילת נישואיה הקצרים. זה לא החזיק מעמד הרבה זמן והיה תמיד גם מעופש מעט בקצוות. אבל אצל איבון תמיד שרו הקסם, ההשתאות, הבועות התוססות של יופי חמקמק, תאוות החיים המצליחה להשביע את עצמה, האימהות שאין דומה לה. ובעיקר, האופן שבו נוצר הקסם הזה של אחדות אם וילד.

תמיד חשבה שפעם, כשתהיה גם היא לאם, תדע הודות לפעפוע הבהיר הזה של טיפול וטיפוח, תדע גם היא איך לעשות מה, איך לחיות כל רגע את האהבה הזו. אבל משהו נחתך, התרסק, והבית נסגר. אמנם לא הכול היה לגמרי באשמתה. לא הכול ולא לגמרי.

היום היא חושבת שלא הביטה לעומק מספיק, כנראה לא הקשיבה חזק מספיק. לו רק היתה שומרת מעט יותר פרטים מן התמונה ההיא. לו רק היתה יודעת להניח אותם במקום הנכון. אבל הגיע זמנה להניח אותם במקומם, והיא לא הצליחה.

*

מראייקה מתבוננת כעת בתצלום ישן, כאילו אם תתבונן היטב תמצא בו משהו חדש. היא עומדת מול החלון בקומה השנייה, מביטה בצפצפות הצומחות מולו. שדרת אפולולאן הרחבה מוארת היום, גם אם פחות ממה שהיה אפשר לצפות בחודש יוני. סלון הבית מרוהט בצבעי סתיו, כל השטיחים פרושים, המדפים מצוחצחים ונושאים שכיות חמדה קטנות: בובות מוזרות מאסיה, חפצי שנהב מגולפים ביד, צילומי דיוקן של נורברט, הבן החי, שכבר כמה שנים יושב באיביזה עם עסקי המסחר שלו. על הפסנתר הממורק צילום גדול של איבון, הבת המתה.

מראייקה עומדת בגבה אל כל אלה כעת. למרות גילה, גם בחלוק הבית הרקום שלה היא נראית תמירה עדיין. התצלום הישן שהיא אוחזת בידה מראה בחורה נרגשת, צוחקת בפה מלא, וצמודים אליה פני ילד נרגש הצועק בחדווה. צחוק שניהם ממלא את הצילום כמעט ומאחוריהם נראים אורות הגלגל הענק.

"בטח שאני זוכרת אותה", אומרת מראייקה ומניחה את התצלום. "אתה מתאר לעצמך שאיבון שכבה בבית שעות לבד, והם יצאו להם להשתולל בלונה פארק בלילה בגשם, חזרו רטובים לגמרי. ראיתי אותם וממש רצתי אל הילד לקחת אותו ממנה. והיתה גם הפעם הזו שהשאירה את הילד לבד, בוכה בבית. ועכשיו היא באה הנה כאילו היא הפייה הטובה שמחלקת מתנות".

"בסך הכול היא מאוד אהבה את טריסטאן", מזכיר לה בעלה. "זו לא אשמתה שדברים קרו כמו שקרו".

"כן, נגיד". מראייקה מחזירה מבט אל החלון. מציצה בשעונה. "אולי בכל זאת תאמר לו שישתדל לא לפגוש אותה".

"אני אנסה, יקירתי".

זיכרונות עתיקים מאוד נשמרים כאילו היו צבועים שחור-לבן וחום, צבעי התמונות הישנות. אבל הזיכרונות שגילם רק בינוני, הספיקו לדהות רק מעט. הזיכרון הזה למשל דהה אך מעט, ומראייקה יודעת שהיא ממעיטה להעלות אותו, בגלל הצבעים העזים שהוא עדיין מביא. האם מתישהו פעימות הכאב אמורות לדעוך? פיטר מת ואחר כך איבון מתה. על פיטר לא דיברו עם איבון, שלא לצערה, ועל איבון כבר אי-אפשר לדבר עם אף אחד. עם טריסטאן לא ידברו על איש מהם עכשיו, וכנראה אף פעם.

לכן כעת יושבים מראייקה מול יאפ ויאפ מול מראייקה, אסירים הכבולים לעצב מתמשך. היא מחזירה לו את הצילום והוא מציב אותו על המדף לרגע, ומיד מתחרט ומחזיר אותו אל תוך מעטפה חומה.

רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן