שתף קטע נבחר

"אף אחד לא בוחר בסרטן"

אחרי ילדות קשה חשבה רננה שהגיעה למנוחה ולנחלה, אבל אז באמצע החיים עם בעל אוהב, ילדים ובית כמו שחלמה עליו, ניחתה עליה הבשורה כי חלתה בסרטן הדם. מרסל מוסרי מספרת את סיפור התמודדותה

בשיתוף העמותות אמ"ן וחליל האור

 

היינו עשרות ילדים בפנימיה, הבנים עם כיפות לבנות על ראשם והבנות עם חצאיות, ולמרות הכל, אכלנו יחד, טיילנו יחד, וצחקנו יחד. הפנימייה הזו חיזקה בי תקווה נושנה שיש משפחה אחרת, שאפשר לאכול ארוחות שישי, לשיר מזמורים ולהתחבק ב"שבט אחים גם יחד".

 

הפנימייה הזו הראתה לי איך אפשר לחיות בשיתופיות, לבקש דברים מבלי לצעוק וללכת לישון עם חיוך על הפנים. הפנימייה הזו הייתה כל מה שלא היה לי בבית. הוריי התגרשו כשהייתי בת חמש, ואולי דווקא בגלל זה, סלדתי מימי השישי ומערבי החג, המועדים היחידים בהם הייתי נאלצת לשוב אל ביתי בעל כורחי.

 

לילה לילה, הייתי שוכבת במיטתי החורקת, שם בפנימייה ונשבעת שהבית שלי ייראה אחרת, דימיינתי שנדליר גדול נופל מתקרה מוארת, דימיינתי בעל שעונד על ידי צמיד זהב ולוחש כמה אני יפה וכמה שהוא אוהב אותי, דימיינתי ילדים שרצים אחר כדור בחצר הבית ושרים שירי משחק. דימיינתי וגמלתי בלבי שכך יהיה לי, ותקופת הבדידות והתקוות הנושנות, זמנית ותחלוף ממש עוד מעט.

 

כך זה נראה מנקודת מבטו של בעלה:

 

"אשתי חלתה - ואני הרגשתי שחיי נגמרים"

 

היא באמת חלפה, ואפילו מוקדם מכפי שחשבתי.

 

נפרדתי לשלום מהנעורים ולבשתי מדי זית, עד אותה העת ספגתי ערכי תורה וקדושה, ומאותה העת, הגיע זמן אהבת המולדת, הצבא והארץ.

 

לא הייתי חיילת שגרתית, שיערי הקופץ כמו העיד על אופיי, פוחזת, חוצפנית, מצחיקה, מרכז החברה. אף אחד לא יכול היה להשתלט עליי, איך אמר לי הבחור איתו יצאתי אז: "את תהיי אשתי בקרוב, אבל גם כשתהיי אשתי אין לי סיכוי להרגיע אותך".

 

חייכתי אליו, בשני הדברים הוא טעה, כי חודש אחר כך, כשנכנסתי אל תוך מכונית עם חייל טוב מראה שהציע לי טרמפ לבסיס, הבנתי שבעל אחר נועד לי, וכשניסיתי לספר בדיחה ואותו החייל לא התרשם במיוחד ואמר, "את יכולה יותר מזה", הבנתי שארצה או לא, בקרוב מאוד, אירגע וסביר להניח, שאת המרגוע אמצא בין זרועות החייל הזה, שברבות הימים ועד היום בעצם, הוא בעלי.

 

המון שנים עברו מהצבא, בעלי כבר לא נראה כמו חייל, שיערו הלבין, פניו הרצינו ואפילו קולו השתנה מעט. רק דבר אחד לא סטה מילימיטר ימין או שמאל, וזו הדאגה אליי. אם לפני החתונה דימיינתי שנדליר, אחריה, קיבלתי וילה גדולה עם המון שנדלירים. אם לפני החתונה רציתי צמיד זהב, אחריה קיבלתי צמידי זהב משובצים ביהלומים קטנים ויפים. אם לפני החתונה רציתי ילדים רודפים אחרי כדור, אחרי החתונה קיבלתי שלושה נפלאים, שהביאו לי גם הם, נכדים, נפלאים אף יותר.

 

לא התייאשתי למרות הכל. להתמודד עם סרטן הדם (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
לא התייאשתי למרות הכל. להתמודד עם סרטן הדם(צילום: shutterstock)

 

"אין סיכוי שאלוהים לא יחוס עליי"

רק בלילה, כשהייתי נשכבת במיטה, כשראשי על חזו של בעלי.

רק בלילה, כשכל הבית כבר הוחשך ונדם,

רק בלילה, כשכולם כבר נרדמו מלבדי.

רק בלילה הייתה חוזרת אליי הילדות, מזכירה לי את תחלואיה, את העצב שזרעה בי ואת הצמאון הגדול לאהבה, לחום ולשולחן של שבת וחג.

 

רק בלילה, הרשיתי לעצמי לדמוע טיפה ולבכות על כל מה שהוחמץ.

בדרך כלל אחרי כמה דקות הייתי מוחה דמעותיי ונרגעת, אבל פתאום, הגיע לילה בו לא הצלחתי להירגע ונשארתי ערה עד אור הבוקר, גם הלילה שאחריו היה דומה, והלילות שאחרי גם הם אותו הדבר.

 

חנק בגרון, כאילו מישהו לופת את גרוני ואומר לי: "די לך, חווית הרבה בחייך, זמן מוות עכשיו".

עוד שבוע עבר כך, ועוד שבוע.

כשבעלי הבחין במה שקורה, הניח על ידו שעון מעורר ובכל כמה שעות קם כדי לבדוק שאני נושמת, שאני ערה ושאני עדיין איתו.

עד שלילה אחד איבדתי את דרכי ומשם, הדרך אל הגיהנום הייתה מהירה,

הו, כן, במבט לאחור אגיד, שזו הייתה הנסיעה המהירה בחיי.

--

בבית החולים העבירו אותי כל בדיקה אפשרית, צפצופי המכשירים עדיין מהדהדים באוזניי. הוחלט על בדיקת מח עצם, כשנגמרה הבדיקה, כמה ימים לפני ראש השנה, שלחו אותי הביתה. "נשלח להמטולוג ונתקשר אלייך, הכל בסדר בינתיים", אמרו לי. אז חזרתי הביתה, מאושרת וטובת לב. "בית חולים זה לא בשביל אחת כמוני", אמרתי לבעלי בדרך חזרה. "אני אנרג'ייזר!", חייכתי וזמזמתי לי איזה שיר.

 

אבל אתם יודעים, גם אנרג'ייזר היא רק סוללה. יום לפני ערב החג, כשסירים מונחים על הגז, כשהרצפות כבר מבריקות וכשאני בוחרת את המפיות איתן אגיש לאורחים שיבואו מחר, קיבלתי טלפון, על הקו הקרדיולוג ובפיו משפט אחד נוקב וקצר "רננה, לצערי אין בשורות טובות בפי, יש לך מיאלומה, העברנו את התיק שלך להמטולוג והוא ייצור איתך קשר בחול המועד".

 

הודיתי לאותו הרופא וניתקתי. "מיאלומה?", חשבתי לעצמי, "זה איזו מחלה כרונית לא? שטויות", והמשכתי להתלבט לגבי צבע המפיות. כשדודי, בעלי, הגיע הביתה ושמע את הבשורה מפי, החוויר. "מה קרה דודי?", שאלתי. פתאום, בעלי החזק, הגיבור, הגדול, הפך לשתקן ומודאג. דודי לא ענה לי, הרים את הטלפון והתקשר שוב, לאותו הקרדיולוג חסר הלב, שחורץ גורלות דרך שיחת טלפון. "שלום, מדבר דודי, בעלה של רננה", לחש דודי אל מכשיר הטלפון, "מה זה מיאלומה?".

"סרטן הדם", אמר לו הקרדיולוג ולא הוסיף.

לפעמים אני חושבת לעצמי, שאם דודי היה מתקשר לאותו הקרדיולוג שלוש שעות או ארבע שעות אחרי, היו לחיי עוד כמה רגעי חסד חסרי דאגות. אבל כל דבר מגיע בזמנו, כנראה.

--

באותו ערב החג, טעם האוכל היה תפל, השירים והמזמורים צרמו לי באוזניים ואפילו לנכדיי לא הצלחתי לחייך. דודי, כמו תמיד, לקח את השרביט לידיו ובעיניים דומעות ביקש מכולם לשבת ולהקשיב. וגם באוזניהם השמיע את הבשורה המרה.

 

"נעזור לך אמא, אל תפחדי", אמר בני.

"הנה, יש המון אתרי אינטרנט שמסבירים שאפשר לחיות עם זה", הוסיפה בתי.

"אלוהים אוהב אותך, איך יוותר על דבר כמוך?", לחש אבי.

וכל האנרגיה שהייתי צריכה, וכל הרוח שאהבתי, שבו אליי באחת.

 

אף אחד לא בוחר בסרטן, יתרה מכך, הפחד מהמחלה הזו כל כך גדול עד שאנו אוסרים על עצמנו לומר את שמה המפורש, כאילו והייתה שד שאין להעיר. אבל גם כששכבתי בבית החולים, גם כשלבי נדם כך פתאום, גם כשעשו לי צנתור ולא הזריקו מספיק טשטוש, גם כשהרגשתי כל צינור שנכנס, כל סכין שחתכה וכל חומר שצרב את גופי, גם אז, הדמעות לא באו אל עיניי.

 

אני לא פילוסופית ולא איזו דתייה, אבל אם אשלב בין הפילוסופיה לדת אגיד לכם שאין סיכוי שאלוהים נתן לי ילדות קשה ובבגרותי לא יחוס עליי, ידעתי שאולי נרדם בשמירה לרגע, אולי שכח אותי כי דאגותיו הציפו את שגרת יומו, אבל ידעתי שהוא יחזור, יישא אותי על כפיים ויגיד לי, "רננה, סליחה, הנה, אני משיב את חייך לקדמותם".

 

אז לא התייאשתי, אחזתי חזק בידו של בעלי, צחקתי עם ילדיי וכתבנו יחד צוואה מבוימת בה אני מורישה הכל לשכנים, וחקרתי, ימים כלילות, מול מחשב, ספרים שהשאלתי ומאמרים שצילמתי. חקרתי על המחלה הארורה הזו, בדקתי מה הביאה ומה יכולה לקחת יחד איתה.

--

לא מזמן, כשישב מולי ההמטולוג ואמר לי ולבעלי, "יש הפוגה במחלה, בואי רק לבדיקות שגרתיות, תתחילי לחיות רננה, חבל שאת מבזבזת פה אצלי, את הזמן", אחר כך הביט אל בעלי ואמר "אל תבנה על זה שתיפטר מהר מאשתך, אני מבטיח לך שהיא זו שתקבור אותך".

 

במשך חודש וחצי, מחוף אל חוף בארצות הברית, סיפרתי לבעלי כמה אני אוהבת אותו, ביד אחת אחזתי בידו ואת היד השנייה הרמתי גבוה למעלה, אל רוח החופש, הבריאות והניצחון, גם אם בינתיים הוא חלקי.

 

"אני עוד אנצח אתה שומע?", צעקתי אל בעלי באחד מהכבישים הארוכים בהם נסענו, הוא חייך, נעמדתי על המושב במכונית חסרת הגג ששכרנו, וכמו נערה שקיבלה אל ריאותיה רוח חיות חדשה צעקתי בעברית, באנגלית ובכל שפה שהכרתי "אני עוד אנצח".

 

מה אומר לכם?

הגשמתי חלום רטוב לבעלי, איזה גבר לא היה רוצה שלישייה? אני, הוא והמיאלומה.

 

היום, ההתמודדות איתה קלה יותר, שמחת החיים חזרה אל ביתנו, ויום יום, ברגע שאני פוקחת את עיניי, אני מביטה בראי, נושמת אוויר טוב אל ריאותיי ופתאום רואה את הנערה ההיא, הקופצנית והמתולתלת.

 

יום אחד עוד תחזור הנערה,

יום אחד היא עוד תחזור.

 

"שירות לציבור. מוגש בחסות חברת יאנסן"

 

בשיתוף העמותות אמ"ן וחליל האור




 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: shutterstock
אף אחד לא בוחר בסרטן
צילום: shutterstock
מרסל מוסרי
ד"ר רק שאלה
מחשבוני בריאות
פורומים רפואיים
מומלצים