"בוצ'רס קרוסינג": קאובוי מקרטון

בוצ'רס קרוסינג', שהתפרסם במקור ב-1960, הוא למעשה מערבון. מערבון כתוב היטב. קלישאה כתובה היטב. הסיפור מתרחש בקנזס במאה ה-19, מעט אחרי מלחמת האזרחים האמריקאית. שבע מהחיים המתורבתים מדי של בוסטון, של אוניברסיטת הרווארד שבה למד, מגיע ויל אנדרוז למערב, רעב להתנסות בחיים עצמם. מה בדיוק הוא מחפש? הוא עצמו תוהה: "זו הייתה תחושה; זה היה דחף שהוא היה חייב לבטא במילים. אך הוא ידע שכל מה שיגיד לא יהיה אלא שם אחר למרחבי הפרא שביקשה נפשו. היו אלה חופש וטוּב, תקווה וחיוניות שלתחושתו היו מונחים ביסוד הדברים המוכרים בחייו, שלא היו לא חופשיים ולא טובים ולא מלאי תקווה וחיוּת".

בהגיעו לעיירה ששמה הוא שם הרומן, מציע אנדרוז לצייד בופלו מיומן בשם מילר לממן משלחת ציד קטנה בהרי הרוקי בקולורדו. ארבעה יוצאים למסע. מלבד אנדרוז ומילר, האינטלקטואל הרעב והמנהיג הטבעי, מצטרפים גם נאמנו של מילר, תמהוני שהוגה בתנ"ך, ופושט עורות נרגן ומושחת.

מערבון קלישאתי. "בוצ'רס קרוסינג"(צילום: Getty Images)

יכולת התיאור של ג'ון ויליאמס מרשימה. עיירת המוצא, תלאות המסע, ציד הבופלו, עולם הטבע הפראי, תלאות המסע חזרה, מתוארים בדיוק ובידע, בסבלנות של ריאליסטן. קריאה מדוקדקת בטקסט תכשיר גם את ההדיוט שבין הקוראים לפשיטת עורו של בופלו; התמודדות עם סופת שלגים מתוארת באמינות ובפירוט דומים.

גם המתח בין סיפור הפעולה הגברי הישיר למבט הפרשני של אנדרוז, שלעיתים רחוקות מבליח מעליו, יוצר עניין מסוים. למשל בקטע היפה שבו הוא מהרהר ברתיעתו הדומה הן ממשכב עם זונה והן מפשיטת עורו של בופאלו: "ברגע לפני שירדה עליו השינה, הוא חיבר בקשר רופף בין הסבת פניו מפרנסין בלילה ההוא בבוצ'רס קרוסינג לבין הסבת פניו מהעֶגלה משוספת הקרביים מוקדם יותר היום, פה בהרי הרוקי של קולורדו. התחוור לו שהוא הסב את פניו מהעגלה לא בגלל קבס נשי מהצחנה והדם והמעיים השפוכים; התחוור לו שהוא נתקף בחילה והסב את פניו בגלל ההלם שחש למראה עגלת הבופלו, שהתהלכה גאה ואצילית ומלאה בקוממיות החיים כמה רגעים קודם לכן, וכעת הייתה חשופת בשר וחסרת ישע, רצועת בשר דוממת, מעורטלת מעצמה, או ממה שהיה היא עצמה על פי הגדרתו שלו, מתנודדת בגרוטסקיות, בלגלוג, מולו. זו לא הייתה היא עצמה; או לא הייתה מי שהוא דמיין שהיא. העצמיות שלה נרצחה; ובעצם הרצח הזה הוא הרגיש הרס של משהו בתוכו".

זה, כאמור, קטע נדיר. ויליאמס שומר על סגנון "גברי", ממוקד פעולה, לאורך כמעט כל הרומן. במובן הזה, "בוצ'רס קרוסינג" הוא ההפך המוחלט מ"סטונר", ספרו המוכר יותר על איש הספרות המופנם, שבו הדרמה הייתה בעיקרה דרמה פנימית: המרתו של סטונר לדת הספרות באוניברסיטה, נישואיו הכושלים, אהבותיו ויריבויותיו בקמפוס. ויליאמס אמנם משתיל ב"בוצ'רס קרוסינג" כמה רגעים רפלקסיביים של אנדרוז, כמו זה שהוזכר, אבל ככלל, הרומן נרתע מ"נשיות" ומתמקד במעשים. ויש לזכור שאנחנו ב־1960, עדיין תחת הנוכחות החיה של המינגוויי בשדה הספרות האמריקאי.

אלא שכל זה - גם אם כתוב היטב, מותח לפרקים, פרי תחקיר מעמיק - הוא קלישאה אחת גדולה. הרצון לברוח מערבה מאימת הציוויליזציה; השהייה בחברה גברית שתקנית תוך עשיית מעשי גברים "אופייניים" כציד; הערצת זכר האלפא השתקן, המנהיג הטבעי - כל זה כבר יצא לנו מכל החורים.

באותה שנה, 1960, כתב המבקר האמריקאי לסלי פידלר את יצירתו החשובה "אהבה ומוות בנובלה האמריקאית" ואפיין את המסורת הספרותית האמריקאית ככזו שעוסקת בגברים הבורחים מהציוויליזציה ומנשים ("מובי דיק" ו"האקלברי פין" כארכיטיפים). ויליאמס לכאורה מדגים להפליא את התזה הזו, אבל העובדה שהתזה הזו כבר מוכרת לו באותה תקופה, הופכת אותו לחקיין שלה. גם העובדה שמדובר ברומן היסטורי, שמתרחש כמאה שנה לפני פרסומו של הרומן בפועל, תורמת לתחושת הפסטיש. ופוגמת בו גם ההצהרה של המחבר - הלכאורה מעודנת אך למעשה פומפוזית - שהרומן עוסק ב"נשגב" (גברים הנאבקים באיתני הטבע או בריקנות הקוסמית שבליבם פנימה).

לא התפעלתי גם מרומן היסטורי נוסף של ויליאמס שתורגם לעברית, "אוגוסטוס" מ־1973. בניגוד ל"סטונר" המרגש, שני הרומנים ההיסטוריים של ויליאמס, על אף שבהחלט אינם רומנים רעים, לא מצדיקים את תשומת ליבו המיוחדת של הקורא העברי ב-2016.

הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"