ההזדמנות הגדולה של עומרי כספי

באולם בארקליי סנטר, אי שם בברוקלין הנפלאה, עומרי כספי זרק לסל. אנוכי ישבתי משהו כמו 200 מטר ממנו, אי שם ביציע שביד אליהו היו קוראים לו "יציע השרופים" (יותר נכון לומר יציע העניים). אין ספק שזו היתה גאווה גדולה, לצפות באחד השחקנים הישראלים הגדולים ביותר בכל הזמנים מרקד על הפרקט. חוויה גדולה ומעוררת כבוד עבורנו הישראלים שכבר לוקחים את הצלחתו ב-NBA כמובנת מאליה. 

אבל יש בזה ניחוח מעט עצוב. באמריקה, לפחות בחלקים ה"נורמליים" שלה, רוב האנשים צועדים ברחוב עם פניהם סמוקות לרצפה. בושה אופפת אותם. תקופת החגים ש"נחגגת" באמריקה מוארת בהילה חלשה מאוד. אף אחד בניו יורק לא חלם על נשיא אמריקאי שעוד לפני שדרך בבית הלבן כבר מבייש את כולם. בטלוויזיה (יותר נכון באינטרנט) בכל יום צץ לו אירוע חדש של גזענות ואלימות. 

 

והנה כאן באולם, עולם כמנהגו נוהג. שתי קבוצות, בערך 30 שחקנים, שחורים, היספנים או אירופים. אפילו היהודים שולטים פה ביד רמה. בהפסקה משחק של בני הישיבות, וכיאה לנבחרת ישראל, כולם מחטיאים בלי הפסקה גם ממרחק של מטר. למזלנו כספי עם 3 מ-3 מכל הטווחים מיישר את הסטטיסטיקה. 

האמת היא שברגע שנכנסתי לאולם, התפללתי שכספי ישחק. 18 דקות קיבל הילד ונתן הופעה מושבחת (אפילו חבר שלי שאל "למה הוא הוציא אותו? כי הוא טוב מדי?"), אבל סקרמנטו היא פשוט קבוצה עלובה. אלא שהנטס הרבה יותר גרועים. טופס הווינר נזרק לפח כי הקינגס ניצחו. לא הרשו לי להכניס את השלט שלי  כי היה גדול מדי (בגדול דרשתי את "כספי" בחזרה) ובכל זאת היה כיף ועוד סיפור לנכדים (לצד מסי וגמר היורו). 

בתוך הנקודה הזו כשאני יושב שם, אז... אני מבין, זו ההזדמנות אולי הכי גדולה של כספי בקריירה. זה הזמן שלו, למזלו המאמן לא סופר אותו וכאשר הוא עולה, הוא נותן תנופה מצוינת, מחובר לקבוצה ומראה אהבה לכל פינה, הראשון שקם מהספסל ברגע שיש סל, הראשון להיי פייב כאשר הם יורדים לפסק זמן. וזו בדיוק ההזדמנות שלו, קבוצה כמו הלייקרס או שארלוט למשל, יכולה לתת לו הזדמנות בילתי חוזרת ואדירה להיות חלק מקבוצה שתגיע לפלייאוף. בגיל 28, זה בדיוק הזמן שלו. הוא שם, הוא מלא מוטיבציה וטירוף בעיניים שאפשר לראות גם מהשורה האחרונה באולם העצום של הנטס. כל מה שנשאר לאיש שלנו בניכר הוא להיות שם, לקוות שאלילת המזל (במקרה שלו סוכנו) יביא לו את הקבוצה הנכונה ואולי גם יזרוק את חברו היקר קאזנס לתוך הדייסה. 

בסיום המשחק חוזרים לפנים העגומות של האנשים ברכבת התחתית, מצבה של ארה"ב הוא בדיוק כמו מצבו של כספי. מצבו גרוע אבל אולי הם לא באמת רואים שזו הזדמנות, אני עדיין לא יודע בדיוק איזו הזדמנות, אבל אולי... אולי עוד חודשיים טראמפ יכריז שנמאס לו (כי הוא באמת לא יודע שום דבר) וברני סנדרס ישב בחדר הסגלגל כמו שכל אמריקה (וגם ישראל) רצתה מהיום הראשון של הבחירות. עד אז, אני רוצה את Casspi בחזרה!