הרגע שמחזיר הכל לפרופורציות
כאוהד ליברפול חונכתי להיות למוד אסונות. דווקא ברגעים האלה, התגייסות עולם הכדורגל למען מה שנשאר משאפקואנסה מרגשת כל כך ואפילו מצליחה להוריד, במעט, את ההלם הגדול מהטרגדיה
כאוהד צעיר יחסית של ליברפול, כזה שלא באמת ראה את האליפות האחרונה ב-90', חונכתי "להסתפק" בהישענות על העבר המפואר. המשחקים הגדולים, התארים שזרמו (אז) כמו בירה וכמובן, האגדות הענקיות של המועדון הבאמת מיוחד הזה. אחת מהן היא ביל שאנקלי - שאת המשפט המפורסם על כך שכדורגל הוא הרבה יותר מעניין של חיים או מוות כולם כבר למדו להכיר. אני חושש שאתמול קיבל המשפט הזה משמעות חזקה הרבה יותר מכוונת המשורר/מאמן המקורית.
כאוהד ליברפול, חונכתי גם להיות "למוד אסונות" בהם היו מעורבים אוהדי הקבוצה, ובראשם כמובן אסון הילסבורו. מעבר להנצחה ולכבוד שמעניקים המועדון והאוהדים לכל אותם אלו שהלכו למשחק כדורגל ולא חזרו, מרגשת אפילו יותר התמיכה הרחבה מצד אוהדי הכדורגל בכלל. עצירה קטנה מול אנדרטת הילסבורו באנפילד, המוקפת בצעיפי קבוצות מכל העולם, בתוספת אותה המועקה שמרגישים בגרון, יעידו על כך אולי יותר מהכל. שם אתה מבין שברגעים קשים, כבר לא משנה איזו קבוצה אתה אוהד. כולם איתך.
את שאפקואנסה יצא לי כבר להכיר מתוקף עבודתי. לא הכרות עמוקה, אבל כזו המספיקה בשביל להכיר את הסיפור המיוחד שלהם ומספיקה כדי לדעת איך כותבים את שמם בעברית בלי טעויות. לרגע לא חשבתי שאצטרך להסיר משחק מלוח השידורים, ועוד את גמר הסודאמריקנה, בגלל שאחת מהקבוצות נמחקה. נעלמה. כמה שאהיה אדיש מטבעי, הפעם קשה להישאר כזה. אחרי יותר מ-20 שנה כאוהד כדורגל, ה"בום" הזה, שמעיף אותך לפרופורציות, היה העוצמתי ביותר שזכור לי. 9.6 בסולם שאנקלי לחיים ומוות.
דווקא ברגעים האלה, התגייסות עולם הכדורגל למען מה שנשאר משאפקואנסה ואוהדיה, מרגשת כל כך ולפעמים אפילו מצליחה להוריד, במעט, את ההלם הגדול מהטרגדיה. לרגע אסור כמובן לשכוח שההרוגים הם קודם כל בני אדם לפני היותם של חלקם שחקנים, מנהלים ומאמני כושר. יותר מזה - בקשתה האצילית של אתלטיקו נסיונאל, יריבתה המיועדת של שאפקואנסה בגמר שכבר לא יתקיים, להעניק את הגביע לקבוצה הברזילאית שנמחקה, שברה גם את גדולי הציניקנים. לי, לפחות, היא עזרה להבין דבר אחד קטן וחשוב: יש בעולם הזה, כנראה, דברים חשובים יותר מכדורגל.
לפנייה לכתב/ת 
