שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    מאכערים
    מאחורי הקלעים, בחברות התקליטים ובמשרדים המעושנים ישבו יהודים בחליפות והמציאו את תעשיית הרוקנרול. מעשה בז'אנר מוזיקלי שהתחיל בשני מהגרים מפולין וסופו שהפך את התרבות הפופולרית במערב על ראשה
    באמצע שנות ה-20 של המאה הקודמת ארז יוסף צ'יש מזוודה ועזב את העיירה מוטל בפולין (כיום בלארוס). כמו מיליוני יהודים מזרח אירופאים אחרים מאז אמצע המאה ה-19, היעד היה ארה"ב. הוא הגיע לשיקגו והתמקם בשדרת קרלוב 1425 בשכונת לואנדייל, סמוך לאזור שהחל להתאכלס במשפחות שחורות שנדדו מהדרום למערב התיכון בחיפוש אחר עבודה. האנקדוטה הנדל"נית הזאת עתידה הייתה להפוך לבעלת משמעות היסטורית למוזיקה הפופולרית בכלל ולרוקנרול בפרט.

     

    כמה שנים לאחר מכן הצטרפו לצ'יש גם אשתו סיליה וילדיו – מלכה, לייזר ופישל – והמשפחה התפרנסה מכל הבא ליד: תפירה, סנדלרות, סחר בגרוטאות, ובשלב מסוים גם מבעלות של חנות אלכוהול. הבנים, שלימים שינו את שמותיהם ללאונרד ופיליפ צ'ס, היו בעלי נפש של יזמים וחוש עסקי ממזרי, וחרף החזות השטעייטלית והמבטא היידישאי התערבבו היטב בחיי הלילה של השכונות השחורות. עד כדי כך, שב-1946 הם רכשו את ה"מקומבה לאונג'", מועדון לילה מפוקפק למחצה שבין השאר סיפק ללקוחות גם הופעות ג'אז ומוזיקה שחורה אחרת.

     

    כדי לרצות את האמנים שהופיעו במועדון רכשו האחים צ'ס אחוזים בחברת תקליטים בשם "אריסטוקרט רקורדס", ותוך זמן קצר השתלטו עליה לחלוטין. הם שינו את שמה ל"צ'ס רקורדס" והשתמשו בה כדי לקדם קבוצת מוזיקאים שחורים שניגנו אצלם באותה תקופה ונתקלו בהתעלמות גורפת של הרדיו והקהל הלבן. בדיעבד ייסדו המוזיקאים הללו את מה שהיום נהוג לכנות זרם ה"שיקגו בלוז", ז'אנר חשמלי ומחוספס שהיווה את היסודות לרוקנרול שפרץ כמה שנים לאחר מכן והפך את עולם המוזיקה על ראשו.

     

    למאדי ווטרס, האוולין וולף, בו דידלי, ווילי דיקסון, סוני בוי וויליאמסון ולאחר מכן צ'אק ברי ואחרים, לא היה סיכוי גדול לקבל חוזה הקלטות ברוב המכריע של חברות התקליטים האמריקניות. שלא לדבר על השמעות בתחנות הרדיו המיינסטרימיות. אבל האחים צ'ס זיהו משהו, מעין ואקום עסקי ואומנותי: מוזיקה חתרנית, מקפיצה וסקסית שבני הנוער ישמחו לבזבז עליה את הכסף שהרוויחו הוריהם המתברגנים והולכים בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה.

    לאונרד (מימין) ופיל צ'ס. ברית מקופחים (צילום: AP / Chicago Sun-Times)
    לאונרד (מימין) ופיל צ'ס. ברית מקופחים(צילום: AP / Chicago Sun-Times)

     

    מאדי ווטרס. אבות המזון של הרוקנרול:

     

    קשה להפריז בחשיבות של האחים צ'ס לאבולוציה ולאנתרופולוגיה של הרוקנרול. בלי הדחיפה שהם נתנו לבלוז ולרית'ם אנד בלוז השחור בסוף שנות ה-40 ובתחילת שנות ה-50, ספק אם היו אלביס פרסלי, בוב דילן, הביטלס, הסטונס או לד זפלין כפי שאתם מכירים אותם. הרדיו שלכם היה נשמע אחרת לחלוטין והשכן שלכם לא היה מפריע את מנוחתכם עם גיטרה או תופים. המוזיקה הפופולרית הפכה מליווי נעים לאוזן לתופעה אמנותית, סוציולוגית, תרבותית ופוליטית חוצת יבשות ואוקיינוסים.

     

    במקביל, בלי לתת על כך הדעת, במובן האתני היו האחים צ'ס חוליה ראשונה בשרשרת ארוכה של עסקנים, מנהלים ואמרגנים יהודים שניווטו מאז מאחורי הקלעים משהו שהיה לא פחות ממהפכה מוזיקלית. היהודי האמריקני, שממילא נטה למקצועות חופשיים ויזמות בעסקי הבידור, פגש את הגיטרה החשמלית. השאר היסטוריה.

     

    יהודי היה השחור של העולם

    מבחינת לאונרד ופיל צ'ס, החיבור למוזיקה השחורה נולד לכאורה בברית מקופחים: המהגרים היהודים הדחויים שיתפו פעולה עם צאצאי העבדים שסבלו מגזענות והפרדה. בביוגרפיה על צ'אק ברי כתב המחבר ברוס פג ששני הצדדים חלקו תחושה של הדרה מהמיינסטרים בארה"ב, ושכמהגרים חדשים יחסית חסרו האחים צ'ס את מה שהוא כינה "המטען התרבותי" של גזענות נגד שחורים. המפיק היהודי ראלף באס לקח את זה צעד אחד רחוק יותר כשאמר: "יש זיקה בין בלוז לבין מוזיקה יהודית. אני שומע בלוז בסולם מינור, והיי – אני מרגיש שוב בבית הכנסת". נו, שוין.

     

    מן הסתם לא הכול היה ורוד ביחסים בין האחים צ'ס לאמנים שלהם. בניסיון למקסם רווחים הם הנהיגו כמה נהלים שנויים במחלוקת שנגררו להליכים משפטיים ארוכים ולשנים רבות של טינה. בין השאר, במקום לשלם לאמנים תמלוגים, הם נהגו לקנות להם מכונית (לרוב קאדילק), או הבטיחו לשלם עבורם חשבונות והוצאות שונות. במקרים אחרים, כדי להגדיל את מספר ההשמעות ברדיו, הם העבירו זכויות יוצרים על שירים מהאמנים למגישים ולדי-ג'ייז.

     

    עימותים מסוג זה הזינו בעשורים שלאחר מכן את המתחים הגזעיים בין שחורים לבין יהודים, שרבים מהם התברגו בתפקידים בכירים בכל תעשיית המוזיקה, לא רק ברוקנרול. תמצת את זה יפה סיפור משנה בסדרה "הסופרנוס", כשראפר שחור צעיר דרש מהמאפיונר היהודי הרמן ("הש") רבקין פיצויים על כך שכמפיק מוזיקלי בשנות ה-60 עשה הון מתמלוגים שבעצם הגיעו לקרוב משפחה שלו. רבקין ענה לו: "אתה פונה לאדם הלבן הלא נכון. פעם בני העם שלי היו השחורים פה".

    מאדי ווטרס. השראה לג'אג'ר וריצ'רדס (צילום: gettyimages)
    מאדי ווטרס. השראה לג'אג'ר וריצ'רדס(צילום: gettyimages)

     

    צ'אק ברי ושלושת האקורדים של המהפכה:

     

    כך או אחרת, ההשפעה המוזיקלית של "צ'ס רקורדס" הדהדה בכל העולם, ובעיקר באוזניים של צעירים באי הבריטי. התוצאה הייתה שכעשור אחר כך, האלבומים של להקות "הפלישה הבריטית" כמו הביטלס, הרולינג סטונס, האנימלס, היארד בירדס ואחרות, אלה שהביאו את הרוקנרול לכל בית ולכל תחנת רדיו – היו מלאים במחוות ובגרסאות כיסוי למאדי ווטרס, צ'אק ברי ואחרים. הסטונס, שמלכתחילה נקראו על שם שיר של מאדי ווטרס, אפילו הגיעו לשיקגו בביקור הראשון שלהם בארה"ב ב-1964 וצעדו בחרדת קודש לביקור באולפן של צ'ס בשדרות מישיגן.

     

    בספר "מאכערים ורוקרים" על "צ'ס רקורדס" כתב הסופר ריץ' כהן שהאחים המציאו את המוזיקה הפופולרית פעמיים: פעם ראשונה כשחנכו את הבלוז החשמלי, ופעם שנייה כשחנכו את הרוקנרול.

     

    באמצע שנות ה-50 "צ'ס רקורדס" אמנם הייתה עדיין חברה גדולה וחשובה, אבל מרכז הכובד עבר דרומה, לחברת "סאן רקורדס" בממפיס, ולאומני הרוקנרול הלבנים שלה: אלביס פרסלי, קארל פרקינס, ג'רי לי לואיס וג'וני קאש. האחים צ'ס התרחבו לז'אנרים אחרים, ובינתיים בפתח עמדו שנות ה-60, תור הזהב של עסקני הרוק היהודים משני צדי האוקיינוס האטלנטי.

     

    תנו לממלכה לרעוד

    המפץ הגדול הבא הגיע במחצית הראשונה של העשור עם גל הלהקות הבריטיות ששטפו את ארה"ב. רבות מהן נשענו על מנהלים יהודים, בהם בריאן אפשטיין של הביטלס, אנדרו אולדהם של הסטונס, אדוארד קסנר של הקינקס ודון ארדן של Small Faces.

     

    אפשטיין, בן למשפחה אמידה מליברפול בעלת רשת לחנויות מוזיקה ומוצרים לבית, יישם שיטות שיווק חדשות לתקופה, שהפכו את הביטלס לתופעה מסחרית חסרת תקדים: כשהסינגלים הראשונים שלהם יצאו הוא רכש כמות גדולה מכספו כדי שהשירים יזנקו לצמרת המצעדים. הוא היה מהראשונים שיצרו קשר בין חברי הלהקה לקהל על ידי הפעלת צוותים שענו על מכתבי מעריצים, והיה חלוץ שגילה את הפוטנציאל הכלכלי האדיר במכירת מרצ'נדייז של הלהקה.

     

    במקביל, אולדהם הבין שהסוד לפופולריות ולהערצה הוא הדימוי, ולכן מיצב את הסטונס שלו כנגטיב של הביטלס: רעים, ציניים, פושטקים, על גבול העבריינים. "הייתם נותנים לבת שלכם לצאת עם מישהו מהרולינג סטונס?", הייתה הסיסמה שהדביק ללהקה ופנתה לחלציים ולמרד הנעורים של הקהל.

    בריאן אפשטיין (שני מימין) עם הביטלס. המנוע מאחורי המכונה המסחרית (צילום: gettyimages)
    בריאן אפשטיין (שני מימין) עם הביטלס. המנוע מאחורי המכונה המסחרית(צילום: gettyimages)

    אפשטיין ואולדהם הם כאמור רק דוגמה. בבריטניה ובארה"ב התפתחה שכבה של עסקנים יהודים שניהלו אמנים ולהקות, הובילו את חברות התקליטים הגדולות ורכשו מועדוני הופעות: אלברט גרוסמן עם דילן, ג'ק הולצמן שייסד את "אלקטרה רקורדס" וניהל את הדורז, ג'רי ווקסלר והרב אברמסון ב"אטלנטיק רקורדס" ומו אוסטין ב"רפרייז רקורדס". הבדיחה הייתה שחוזים בתעשייה חותמים ביידיש. יום אחד פגש ג'ימי הנדריקס את הסוכן ההוליוודי שפ גורדון ושאל אותו אם הוא יהודי. כשגורדון ענה בחיוב, אמר לו הנדריקס: "אז אתה צריך לנהל מוזיקאים". זמן קצר אחר כך חתמו השניים על הסכם ייצוג.

     

    רוב השמות הללו נהפכו לבשר מבשרה של התעשייה והכתיבו את הדרך שבה מתנהלים עסקי המוזיקה עד היום. ובכל זאת, בין כולם בלטו שניים שעבדו קצת אחרת, ובמקרה הסיפור האישי שלהם היה "יהודי" במיוחד.

     

    חצי עסקן חצי היפי

    דיוויד גפן בן ה-73 הוא אחד מ-200 האנשים העשירים בעולם, ובדירוג פורבס האחרון נאמד הונו בכ-6.5 מיליארד דולר שאותם צבר לאורך השנים מתעשיית המוזיקה והקולנוע. אמו בתיה, שנולדה באוקראינה, נמלטה מאימת הפוגרומים לארץ ישראל המנדטורית וכאן הכירה את אברהם גפן. הם נישאו והיגרו לברוקלין, ושם נולד דיוויד. עיקר הפרנסה של המשפחה הענייה הגיע מחנות הבגדים של האם, כי לדברי גפן, "אבי היה אינטלקטואל מכדי לעבוד". בסרט דוקומנטרי שנעשה עליו על ידי רשת PBS סיפר גפן כמה התבייש באמו בילדותו, שכדי לחסוך כמה סנטים הייתה מתמקחת אפילו עם המוכרת בכלבו. אלא שבבגרותו הוא הפך למתמקח הגדול של השואו ביזנס בארה"ב.

     

    באמצע שנות ה-60 החל גפן לעבוד בחדר הדואר של סוכנות ייצוג האמנים "וויליאם מוריס" בלוס אנג'לס, ואחרי זמן קצר הבין שהוא יכול להיות סוכן בעצמו. הוא השיג חוזה עתק ללהקה שולית יחסית שנקראה היאנג בלאדס, הפך את לורה נירו לכוכבת כל-אמריקנית, החתים את ג'וני מיטשל וניל יאנג, ובמהלך אגרסיבי שחרר את קרוסבי, סטילס ונאש מהחוזים שלהם עם חברות אחרות כדי לצוות אותם לסופר גרופ. כשכמה אמנים שלו לא קיבלו חוזה הקלטות הוא פשוט הקים חברת תקליטים (Asylum) עם חברו מהימים בחדר הדואר, אליוט רוברטס (לשעבר רבינוביץ'), ובשנים שלאחר מכן חתמו אצלם ג'קסון בראון, האיגלס, בוב דילן, טום ווייטס ורבים אחרים. לפני גיל 30 כבר היה גפן מולטי מיליונר, וזה עוד לפני שהוא נכנס לעסקי הקולנוע.

    דיוויד גפן. סוכן בגובה העיניים (צילום: gettyimages)
    דיוויד גפן. סוכן בגובה העיניים(צילום: gettyimages)

    המשרד של גפן ורוברטס בסאנסט בוליברד בלוס אנג'לס הפך מוקד חברתי למוזיקאים שהגיעו לרכל, לעשן ולשמוע אחרים מנגנים. גפן ורוברטס היו בגיל של הלקוחות שלהם, ולמעשה חברים שלהם, והתדמית הזאת קרצה למוזיקאים שרצו סוכן שאפשר לדבר איתו בגובה העיניים. הם נהנו לראות את האיש הנעים והחברותי הזה הופך לבולדוג בכל מה שקשור לאינטרסים שלהם. ג'קסון בראון סיפר שיום אחד בתחילת הקריירה שלו הוא שמע מהחדר השני את גפן צורח על בעל מועדון שאם לא ייתן לו (לבראון) להופיע, הוא לא יקבל יותר את ניל יאנג בחיים.

     

    לימים איבד גפן משהו מהנחמדות המפורסמת שלו – לא הופכים מיליארדרים מחביבות יתר – והסתכסך עם חלק מהמיוצגים/חברים שלו. למשל, בתחילת שנות ה-80 הוא תבע את ניל יאנג על כך שהוציא אלבומים לא מסחריים, ואף שלבסוף חזר בו והתנצל על המהלך התמוה, היה ברור שגפן כבר נמצא בצד השני: לא עוד הסוכן ההיפי למחצה, אלא טייקון שואו ביזנס שחורש את דרכו לרשימה של פורבס.

     

    בקליפורניה של אותה תקופה צמח יהודי אחר בעל השפעה קריטית על האופן שבו נראה הרוק מאז. ביל גרהאם היה מגה-מפיק של הופעות בסן פרנסיסקו מאמצע שנות ה-60, ונחשב לאיש שהצליח למשטר את הלהקות מפוצצות האסיד שהעיר הביאה לעולם. היו לו נהלים נוקשים לגבי זמנים וסטנדרטים חדשים לרמת סאונד ואיכות אמנים. הוא האיש שדחף את הגרייטפול דד, ג'פרסון איירפליין וסנטנה, והיתרון שלו היה בבעלות על שלושה אולמות מרכזיים: "ווינטרלנד" ו"פילמור ווסט" בסן פרנסיסקו, ו"פילמור איסט" בניו יורק. בתרגום לעברית – להבדיל אלף אלפי הבדלות – זה בערך כמו שישראלי אחד יהיה הבעלים של קיסריה, הבארבי והזאפה, והוא יחליט מי יופיע בהם, מתי, ומי יחמם את מי.

    ביל גרהאם. תרבות חדשה של פסטיבלים (צילום: gettyimages)
    ביל גרהאם. תרבות חדשה של פסטיבלים(צילום: gettyimages)

    "הוואלס האחרון". מופע הפרידה של "הלהקה"
    "הוואלס האחרון". מופע הפרידה של "הלהקה"

    לאורך השנים היה גרהאם אחראי לכמה הופעות ואירועים שנחשבים עד היום לאבני דרך: ב-1973 הוא הביא 600 אלף איש (100 אלף יותר מוודסטוק) לווטקינס גלן במדינת ניו יורק להופעה משולשת של "הלהקה", האולמן בראדרס והגרייטפול דד. ב-1976 הוא הפיק את "הוואלס האחרון", מופע הפרידה הפומפוזי של "הלהקה" בווינטרלנד, שתועד על ידי מרטין סקורסזה ונחשב לסרט הרוקנרול הטוב בכל הזמנים. בשנות ה-80 הוא יזם בין השאר את הלייב אייד.

     

    ההיסטוריה האישית שלו הייתה טרגית. גרהאם נולד ב-1931 בברלין בשם וולף וולודיה גראג'ונקה, וקצת לפני מלחמת העולם הצליחה אמו להבריח אותו ואת אחותו הקטנה טניה לבית יתומים בצרפת. משם הוא התגלגל למשפחה מאמצת בניו יורק, אבל טניה לא שרדה במסע ומתה בדרך. גם את אמו הוא לא ראה עוד: בשלהי המלחמה היא נלקחה לאושוויץ ונרצחה שם. גרהאם חי בתודעה חזקה של ניצול שואה, וב-1985 ארגן הפגנות נגד הנשיא דאז רונלד רייגן במחאה על ביקור שערך בבית הקברות הצבאי ליד ביטבורג בגרמניה, שם נקברו בין השאר גם חיילי וואפן אס-אס. גרהאם נהרג בהתרסקות מסוק ב-25 באוקטובר 1991, כשהיה בדרכו חזרה מהופעה.

     

    כתבו עליו בעיתון

    אחרי הטקסטים של בוב דילן והתופעה הגלובלית שהיו הביטלס והסטונס, הרוק בשלהי שנות ה-60 כבר לא נתפס כאמנות נחותה. אבל עדיין היה חסר משהו שיטביע עליו חותמת אינטלקטואלית של מצח גבוה, איכות והתנשאות. לאתגר הזה נכנס סטודנט יהודי בן 21 מאוניברסיטת ברקלי בקליפורניה בשם יאן וונר. המגזין "רולינג סטון" שהוא הקים, באמצעות 7,500 דולר שלווה מהוריה של בת זוגו, יצא לראשונה בנובמבר 1967 כפנזין דקיק בענייני רוקנרול, אבל עד סוף העשור כבר היה מגזין עם אמירה ואג'נדה שלקח את הרעיונות של תרבות הנגד מקליפורניה, ארז אותם באינטליגנציה וציניות, ונתן להם בית והכרה לאורכה ולרוחבה של אמריקה.

     

    וונר עשה שני דברים חשובים. ראשית הוא התייחס לרוק ברצינות תהומית כתופעה בעלת משמעויות סוציולוגיות ותרבותיות שזכאית לסיקור מקצועי, פרטני ומנומק. לכן, למשל, הטרגדיה בפסטיבל "אלטמונט" ב-1969, שם רצחו אופנוענים של "מלאכי הגיהנום" צעיר בהופעה של הסטונס, סוקרה כתחקיר רשומוני ארוך ופרטני. ראיון עם בוב דילן? אדרבה, לאורך אלפי מילים וונר עצמו עימת אותו עם ההיסטוריה הפיקטיבית שהמציא ועם הבחירות המוזיקליות שלו בכל אלבום.

     

    בנוסף, וונר היה באותה תקופה – כמו רוב בני גילו באזור מפרץ סן פרנסיסקו – בעיקר אדם פוליטי. משלב מסוים נעטפה המוזיקה במגזין בכתבות בענייני פוליטיקה וחברה, מה ששבר את ההיררכיה עבור הקוראים: מלחמת וייטנאם, בחירות לבית הלבן, מחאות בקמפוס ואלבום חדש של ג'ון לנון, הכול באותו גיליון ובאותה חשיבות, עם צילומים של אנני לייבוביץ' וטקסטים של כמה מהכותבים הטובים בשפה האנגלית באותה תקופה כמו ג'ו אסטרהאז, ג'ון לנדאו וכמובן האנטר תומפסון.

    יאן וונר. הכול פוליטי, גם הרוקנרול (צילום: gettyimages)
    יאן וונר. הכול פוליטי, גם הרוקנרול(צילום: gettyimages)

    אלא שוונר התבגר מהר. באמצע שנות ה-70, כשהלהט הסמי-אנרכיסטי התקרר קצת והתברר איך מגיע הכסף הגדול ומהיכן, הוא קיפל את המשרד ברחוב בראנן בסן פרנסיסקו והעביר את המערכת לניו יורק. התהליך שהחל במעבר הזה הביא לכך שכיום וונר הוא אמנם מולטי מיליונר, אלא שהוא עומד בראש קונגלומרט בידור ומגזין לייף סטייל בטעם פלסטיק, עם קשר רופף ומאכזב לימים הראשונים. דיוויד דלטון, מהעורכים הראשונים ב"רולינג סטון" אחרי הקמתו, ניסה ב-1999 להתייצב מול וונר ולהבין בעדינות מה קרה לעורך שהעריץ ולעיתון שאהב. וונר סיבן אותו כמו פוליטיקאי שמסביר מדוע לא קיים הבטחת בחירות.

     

    הנבל של הרוקנרול

    מסוף שנות ה-60 יצא לאור במקביל מגזין הרוק creem, מעין אלטר-אגו לא מגולח ולא מנומס של ה"רולינג סטון". הוא הוקם על ידי צעיר יהודי בשם בארי קרמר בדטרויט – שמטאפורית הייתה בקצה השני של העולם בהשוואה לסן פרנסיסקו החוגגת – והסלוגן העוקצני שלו היה "מגזין הרוקנרול היחיד באמריקה". כמה שנים אחר כך הוא לא היה רחוק מהאמת.

     

    וונר, כמו גפן, היה איש עסקים יותר מאשר אידיאליסט. ובכלל, כמו כל איש עסקים אחר בעולם, רבים ממנהלי המוזיקה היהודים לאורך השנים היו שם בעיקר בשביל הכסף. וכמו אנשי עסקים בעולם, לרבים מהם יצא לא פעם שם נכלולי, לפעמים על גבול הפלילי.

     

    אחד כזה היה אלן קליין, שבשלב מסוים בסוף שנות ה-60 נחשב לסוכן הכי גדול בתעשייה כשניהל במקביל את הביטלס ואת הסטונס, ושימש השראה לעשרות במאים הוליוודיים שהתבססו עליו כשניסו לאפיין את דמות הסוכן הרשע. הוא היה איש לא חביב שחרף הצלחתו זכה לתיעוב של לא מעט מהלקוחות שלו שרדפו אחרי הכסף שלהם. "אני לא מחבב אותך כי אני לא מאמין לך", אמר לו פעם ביל וויימן מהסטונס. על השולחן של קליין במשרד הייתה לוחית שעליה כתוב: "גם אם אלך בגיא צלמוות לא אירא כי אני הבן זונה הכי גדול בגיא".

    אלן קליין. עם הביטלס והסטונס במקביל (צילום: gettyimages)
    אלן קליין. עם הביטלס והסטונס במקביל(צילום: gettyimages)

    אלברט גרוסמן. לי מגיע יותר (צילום: gettyimages)
    אלברט גרוסמן. לי מגיע יותר

    כזה היה גם אלברט גרוסמן, שלקח את בוב דילן הצעיר תחת חסותו ואחז בו בציפורניו לאורך כל שנות ה-60 כדי שהתרנגולת לא תיקח את ביצי הזהב שלה למישהו אחר. בין השאר נחשב גרוסמן לדייר הראשון במושבת האומנים המנומנמת שהתבססה בעיר וודסטוק בצפון מדינת ניו יורק, אבל אופן העבודה שלו היה פסטורלי והגון הרבה פחות. כך למשל הוא נהג להסביר ללקוחות שלו מדוע הוא גובה מהם עמלה של 25% ולא 15% כמקובל: "בכל פעם שאתה מדבר איתי אתה חכם בעשרה אחוזים ממה שהיית קודם. אז אני פשוט מוסיף עשרה אחוזים למה שהאידיוטים גובים על כלום".

     

    לפני כמה שנים עלה בבריטניה מחזה שעסק ב"קינקס" והציג את מנהל הלהקה אדוארד קסנר כמי שניצל כספית את חבריה. המתאמצים מצאו שם ציפוי דק של אנטישמיות. בנו דיוויד קסנר שהתבקש להגיב אמר: "אנחנו מדברים על הסיקסטיז. צריך לקחת בחשבון שעל כל אומן שהצליח היו מאות אם לא אלפים שלא הרוויחו כסף. ועדיין היחידים שהתלוננו היו אלה שהצליחו. נראה שאנשים לא מבינים את הסיכון שצריך לקחת. אומנים צריכים אנשים כמו אבא שלי, עם הדרייב, הנחישות, הקשרים והכסף כדי להוציא אותם לדרך. התוצאה הייתה המוזיקה הפנטסטית שכל העולם נהנה ממנה".

     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "מאכערים"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים