שתף קטע נבחר
הוסף כתבה
הכי מטוקבקות

    קריטי אך יציב

    הפועל ת"א עוד לא מתה. היא רק נולדה מחדש, מתוך הכאוס, החורבן, הבור הכלכלי שרמס אותה ומנע ממנה לתפקד. יותר מהכל, היא צריכה שקט ניהולי, עד כמה שזה נשמע לא הגיוני בימים טרופים אלה, ודחיפה אדירה מהקהל, זה שתמיד ידע לתמוך ולעודד גם בהפסדים, כדי שרוח החיים תמשיך לפעום במועדון היקר הזה

    ישנה איזה נחמה קטנה בכך שאריק איינשטיין לא כאן כדי לראות את הפועל ת"א שלו שוקעת לה לאיטה.

     

    בחמישי בדצמבר 2016 נפל דבר בכדורגל הישראלי. זה לא היה מפתיע במיוחד, אלא תוצר של התנהלות כושלת במשך שנים על גבי שנים. ובכל זאת, עד שיצאה ההודעה הרשמית של הנהלת הקבוצה על הליכה לפירוק, רוב אוהדי הספורט האמינו שיהיה בסדר. הרי משהו חייב לקרות כדי שהגוף החולה הזה ימשיך לחיות. בכל זאת, מדובר בהפועל ת"א, מועדון פאר בכדורגל הישראלי, אחד מארבעת הגדולים.

     

     

    אבל בסוף זה קרה, והגיע הרגע לנתק את מכשירי ההנשמה. ובשנה שבה נפרדנו גם מבן אלמוות כמו שמעון פרס, גם להפועל, לא לעולם חוסן. החובות הגדולים שהצטברו עם השנים אינם מאפשרים את המשך הפעילות במתכונת הנוכחית. הניהול הכושל במרוצת השנים, והחובות שהצטברו, יש שיאמרו באשמתו של אלי טביב, או אולי חיים רמון. ואחרים יכוונו אצבע מאשימה דווקא לבוס הנוכחי ואוהד הקבוצה, אמיר כבירי, אבל זה לא באמת משנה. כי הפועל ת"א, לפני כל שם כזה או אחר, עסקן פוליטי או איש עסקים ממולח, היא קבוצה של האוהדים. ואם כבר אוהדים, אולי כדאי להתמקד באוהד הכי מפורסם וגדול שלה אי פעם, אריק איינשטיין ז"ל.

     

     (צילום: ראובן שוורץ) (צילום: ראובן שוורץ)
    (צילום: ראובן שוורץ)

     

    הפועל היא הלוזרית הניצחית, האחות הקטנה של היריבה העירונית הגדולה, הקבוצה של הפועלים, הקבוצה שכולם שנאו, וזו ששנאה את כולם. הפועל היא ילד הסנדוויץ' של הכדורגל הישראלי, זה שתמיד עושה בעיות, תקוע אי שם בין האליטיזם המכביסטי, הליכודניקיות הבית"רית והרעננות החיפאית. הפועל היא המערך, היא מפא"י, ההסתדרות. הפועל היא עמנואל רוזן, ארי שמאי, וכמוהם, שאיבדו מהרלוונטיות שלהם לאחרונה, גם היא קצת איבדה את הזהות עם השנים. אבל היא עדיין ילד מיוחד ורגיש, שבלעדיו משפחת הכדורגל הישראלי כבר לא תהיה אותו דבר.

     

    ואריק, הוא בטח צופה מלמעלה עצוב, יושב במעגל עם החברים הטובים יוסי שריד ועלי מוהר ושר יחד איתם שירים, והספדים. מקונן על האוהדים, ומספר איך כתב את – ''האדומה שלי'', והלך כל שבת לבלומפילד, למרות שהיו מי ש''אמרו לו שהחולצה האדומה היא לא מציאה''. הוא בוודאי מעלה בזיכרונותיו את הרגעים הגדולים, האליפויות היפות, הגביעים המרגשים, הניצחונות הבלתי נשכחים במשחקי הדרבי נגד מכבי, שאליהם בדרך כלל הופיעה כאנדרדוג, אבל תמיד נתנה פייט רציני (להוציא את השנים האחרונות).

     

    ואם יורשה לו בין מלאכים, הוא בטח מתרפק על הגול של משה סיני נגד בית"ר בימק"א, נגד כל הסיכויים. נזכר בתינוקות של קשטן עושים את כולנו (כן, גם נער בית"רי כמוני לא יכול היה להישאר אדיש למסע המופלא הזה באירופה) מאושרים, מחממים לנו את חורף 2002, נותנים תקווה שהנה משהו כאן השתנה. היום, 15 שנים אחרי אותו שיא (וואו איך הזמן טס כשמחכים למונדיאל), אנחנו יודעים לאן הגיעה אותה הפועל, שכמו הרבה דברים טובים במדינה שלנו, האחראים עליה לא הצליחו לשמר ולשפר את הקבוצה, אלא בעיקר לקלקל ולדרדר אותה לשפל הנוכחי.

     

     (צילום: יוסי רוט) (צילום: יוסי רוט)
    (צילום: יוסי רוט)

     

    כמה הוא אהב את הפועל? עד כדי כך שב־2010, למרות ששמר על שתיקה ולא התראיין בכלל מאז אותה תאונת דרכים קשה שעבר, הוא חרג ממנהגו והקדיש טור ב"ידיעות אחרונות" לאחר הזכייה באליפות בדקה ה־90, מאותו שער של ערן זהבי. בהזדמנות אחרת, הוא הסכים לדבר רק בשביל לנסות ולהציל את המגרש שכל כך אהב בילדותו – אוסישקין ההרוס.

     

    בתחילת דרכי בכדורגל, כאוהד צעיר ותמים, אני זוכר את הפועל הגדולה של שלום תקווה המנהיג, עם סיוע מרענן וצעיר בדמותם של כפיר אודי, עומרי אפק, סלים טועמה ופיני בלילי, משגעים את כל ההגנות של הליגה, ויחד עם הזרים הנפלאים (הולמאי, סימרוטיץ', אונישנקו) קוטפים דאבל מדהים בשנת 2000. כל כך חבל שמכל זה נשארו רק זכרונות. ובזיכרון הראשון שלי, אמצע שנות התשעים, בית"ר יוצאת למשחק חוץ בבלומפילד במחזור ה־22. המשחק היה צמוד עד לדקה ה־35, אז הורחק בלם האדומים אבי אזולאי בכרטיס צהוב שני.

     

    מאותו רגע ובאופן מנוגד לכל היגיון, השתלטו שחקני הפועל על המגרש, ובניצוחם של שלום תקווה (עם צמד שערים ראשונים בהפועל) וקזימיש מוסקאל הפולני (זוכרים?) מנחילים תבוסה 0:4 ושולחים אותי, יחד עם אבי המאוכזב, ואלפי אוהדים נוספים מירושלים, לבכות כל הדרך חזרה לשער הגיא. אגב, לא הגעתי לבלומפילד מאז, כמי שמתקשה להתאושש מהטראומה עד היום.

     

    בהחלט ייתכן שהיא תחזור לימים הגדולים האלה, כי הפועל עוד לא מתה. היא רק נולדה מחדש, מתוך הכאוס, החורבן, הבור הכלכלי שרמס אותה ומנע ממנה לתפקד. ויותר מהכל, היא צריכה שקט ניהולי, עד כמה שזה נשמע לא הגיוני בימים טרופים אלה, ודחיפה אדירה מהקהל, זה שתמיד ידע לתמוך ולעודד גם בהפסדים, וכמובן שהיא זקוקה נואשות לשילוב כוחות של כל הגורמים במועדון, שישימו את האינטרס האישי בצד, כדי לשרוד את העונה הזו ולא לרדת ליגה, וכדי שרוח החיים תמשיך לפעום במועדון היקר הזה.

     

    אבל גם אם התסריט הנורא יתממש, זה בטח לא סוף העולם מבחינה מקצועית. הפועל תהיה מסוגלת לקום מהקרשים ולעלות חזרה גם מהליגה השנייה. היא תעשה את זה בתנאי שתדע להפנים, שמה שחשוב זה הבסיס, העומק, החוסן של המועדון, ולא ההסתכלות על כאן ועכשיו, גישה שנראה כאילו הובילה את הלך הרוח בוולפסון בשנים האחרונות.

     

    ואולי זו לא בדיוק השעה להיתלות על אילנות גבוהים, אבל תעיפו מבט דרומה, ותראו איך הפועל באר שבע דישדשה לא מעט שנים בליגה הלאומית, ובסופו שלדבר הפכה למעצמה בקנה מידה מקומי. אולי זה יקרה גם להפועל, אבל היא תצטרך גם הרבה מזל, ותואם אלונה ברקת, שיבוא ויכניס כסף, וישריש ערכי ניהול נכונים, שיוכלו להרים את המועדון הזה חזרה לגבהים אליו הגיע בעבר. אם הדברים יעשו כמו שצריך, לפחות השנה, על המגרש להפועל עדיין יש סגל מספיק איכותי כדי להישאר בליגה.

     


    פורסם לראשונה 06/12/2016 14:21

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אורן אהרוני
    לא האשם היחידי. כבירי
    צילום: אורן אהרוני
    מומלצים