אני לא מאמין במקריות, לכל דבר יש סיבה. בעודי ברכבת מודיע הכרוז שהקו שבו אני נוסע אינו מגיע ליעד ועלי להחליף רכבת. באופן אוטומטי הגבתי בעצבנות, אני לא אוהב לאחר. זה סוף השבוע והרכבות עובדות בקצה הרבה הרבה יותר איטי וכל נסיעה לוקחת בערך כפול מהזמן, ועכשיו אני גם צריך להחליף רכבת, התבכיין לו הקול הפנימי שלי. בחרתי לא להקשיב לו.

כמו שאני תמיד אומר, מה שנבחר להתמקד בו יתרחש. הגעתי לתחנה שבה הייתי צריך לעשות החלפה והרכבת המיועדת הגיעה מהר מאוד והספקתי לעלות עליה. תוך פחות מ-10 דקות מצאתי את עצמי בתחנה שבה הייתי אמור להיות וזה בדיוק המקום שאליו אני אמור להגיע, ההחלפה רק שיפרה את מצבי. מעל להכול המקום היה חדש עבורי, מצאתי את עצמי בתחנת הרכבת במרכז הסחר העולמי, לא ביקרתי בתחנה הזאת מאז שהיא נפתחה, הנה גיליתי עולם חדש, זכרתי שזה מה שמרגש בעיר הזאת. בכל יום אפשר לגלות משהו חדש מרתק ומסעיר. כל המקום נראה כלקוח מסרט בדיוני, המרחב עצום ופתוח של כל התחנה, הגג שקוף ומאפשר הצצה על גורדי השחקים של העיר וכאשר עומדים עם הפנים מערבה אפשר לראות במלוא הדרו את מגדל החרות, הבניין הגבוה שמעצב מחדש את קו הרקיע המיוחד של העיר מאז אירועי 11 בספטמבר, כל המראה של ההתחדשות עורר בי התרגשות לאופן שבו התגברה העיר על האסון וכיצד מתוך ההרס צמח משהו כל כך מיוחד ויפה.

עליתי על הרכבת לכיוון ניו ג’רזי, תוך זמן מאוד קצר הגעתי בזמן למקום המפגש שלנו. מצאתי את האולם שבו האירוע התקיים ופגשתי את סיוון שהתרגשה לראות אותי.

"איזה כיף שהצלחת להגיע, הייתי בטוחה שזה מסובך. ראית את התחנה במרכז הסחר העולמי? נכון שזה מדהים". היא אמרה הכל במשפט אחד מלא בהתלהבות.

כן, פעם ראשונה עבורי להיות בתחנה הזאת, זה ממש מעורר השראה מה שעשו שם, ובכלל להיות בחלק הזה של ניו ג’רזי, אני חייב להודות שכל החידושים האלו מרגשים, אני כל פעם לומד משהו חדש על העיר ועל היכולת שלה להתגבר על משברים.

"הנה עוד סיבה מעבר ל-50 סיבות למה לא ניו יורק", היא זרקה לעברי בצחוק.

"בוא נכנס תיכף מתחילים וחבל שנפסיד את מה שקורה כאן"

האולם הוחשך ועל הבמה עלו אנשים שסיפרו סיפורים שונים, סיפורים אישים על החוויות שלהם. מה שתפס את תשומת ליבי היה סיפור שעבורי היה מאוד מעניין והתחבר לחויות שלי מתחילת היום.

בחור צעיר באמצע שנות העשרים שלו, עלה וסיפר, "כשהייתי בגיל 4 בערך החליטו ההורים שלי לעבור למרכז ארה"ב, גרתי בעייריה קטנה באזור אוהיו, והיה לי חבר טוב בשם וינסנט, שיחקנו יחד והכנו שיעורי בית היינו חברים הכי טובים, יום אחד בכתה ו' בערך וינסנט הודיע לי שלא נוכל להיפגש יותר כי ההורים שלו לא מסכימים. הוא הסביר לי שההורים שלו גזעניים והוא חייב לשמוע להורים שלו, הרגשתי שכל העולם חרב, לא הבנתי בכלל מה המשמעות של גזעניים, הייתי היחיד מפורטו ריקו לא הרגשתי שאני שונה, אני אולי קצת יותר כהה ובכל זאת הגילוי הזה זעזע אותי. החלטתי לחקור את העניין הזה שנקרא גזענות רציתי להוכיח שאין דבר כזה גזע, מצאתי מחקר שמראה שהדי,אן, אי, אצל כל בני האדם הוא מאותו מוצא, כלומר שכולנו ללא הבדל באנו מאותו מקור וההבדל בצבעי העור הוא תגובה לאיך הגוף צריך להגיב לשמש”.

במשך כעשרים דקות הוא הראה והוכיח שהתאוריה של גזע והבדל על רקע צבע עור או מוצא היא מפורכת. הגילוי היה מדהים לכל מי שהיה באולם. הוא הראה שאנשים שחיו שנים עם תחושה שהם סוג ב' הצליחו להשתחרר מהעניין הזה וליצור הצלחה משמעותית בחייהם.

בעיניי מה שהיה יוצא דופן היה האופן שבו הבחור הזה בחר להתמודד עם המשבר שנוצר, הוא בחר להתמקד בלקחת את החוויה שלו למקום של חקר והזדמנות ובכך שיפר את חייו ואת חייהם של אחרים.

כמה מאיתנו מקבלים מכה ובוחרים במקום הקורבני באופן מודע או לא מודע ועשויים לפספס. כל מה שצריך זה פשוט לבחור אחרת ואז הכל משתנה. ניו יורק עשתה זאת בהצלחה ואנחנו יכולים. זה רק עניין של בחירה.

שלמות זה מבחירה