"מודה לכם, מילים לא יכולות להביע עד כמה": נאום הזכייה בנובל של בוב דילן

אומר תודה, במכתב. בוב דילן(צילום: דנקן יום)

אני מושיט את ברכותיי החמות ביותר לחברי האקדמיה השבדית ולכל שאר האורחים הנכבדים הנוכחים הערב.

אני מתנצל שאינני יכול להיות איתכם בגופי, אבל אנא דעו שאני בהחלט עמכם ברוחי, ולכבוד הוא לי לקבל פרס יוקרתי שכזה.

להיות זוכה של פרס נובל בספרות זה משהו שמעולם לא יכולתי לדמיין או לצפות. מגיל צעיר קראתי וספגתי את יצירתם של אלה שנמצאו ראויים: קיפלינג, שו, תומס מאן, פרל בק, אלבר קאמי, המינגווי. ענקי הספרות הללו, שעבודותיהם נלמדות בכיתות, שוכנות בספריות ברחבי העולם ומוקראות בטונים המתאימים, תמיד הותירו רושם עמוק. הידיעה כי אני מצטרף כעת לרשימה שכזו היא מעבר למה שמילים יכולות להביע.

אינני יודע אם נשים וגברים אלה חשבו אי פעם על הכבוד שבנובל עבור עצמם, אך אני מניח כי כל מי שכותב ספר, פואמה או מחזה, בכל מקום בעולם, נוצר את החלום הכמוס הזה בתוך תוכו. זה בוודאי קבור כה עמוק, עד כי הם כלל אינם יודעים שהוא שם.

אם אי פעם מישהו היה אומר לי שיש לי את הסיכוי הקטן ביותר לזכות בפרס נובל, בוודאי הייתי חושב שיש לי סיכוי שווה לעמוד על הירח. למעשה, בשנה בה נולדתי ובשנים העוקבות, לא היה מישהו בעולם

שהיה טוב מספיק כדי לזכות בפרס הזה, אז אני מבין כי אני בחברה נדירה, בלשון המעטה.

"אני נמצא בחברה נדירה". דילן מודה על זכייתו

הייתי בדרכים כאשר קיבלתי את החדשות המפתיעות, ונדרשו לי יותר מכמה דקות כדי לעכל כנדרש. התחלתי לחשוב על וויליאם שייקספיר, האישיות הספרותית הגדולה. אני מניח שהוא חשב על עצמו כמחזאי. המחשבה כי הוא כתב ספרות לא הצליחה להיקלט אצלו. מילותיו נכתבו עבור הבמה. נועדו להיאמר, לא להיקרא. כשהוא כתב את "המלט", אני בטוח כי הוא חשב על מגוון דברים שונים: "מיהם השחקנים המתאימים לשחק את התפקידים הללו?", "כיצד ראוי להעביר זאת לבמה?", "האם אני באמת מעוניין להציב את העלילה בדנמרק?".

החזון היצירתי שלו ושאיפותיו היו ללא ספק בחזית של מחשבותיו, אבל היו עוד מרכיבים ארציים להתחשב בהם. "האם זה כלכלי?", "האם יש מספיק מושבים טובים עבור הפטרונים שלי?", "מאיפה אשיג גולגולת אנושית?". אני מוכן להתערב שהדבר הכי רחוק ממחשבותיו של שייקספיר הייתה השאלה "האם זו ספרות?"

כאשר התחלתי לכתוב שירים כנער מתבגר, ואפילו כאשר התחלתי לקבל הכרה על יכולותיי, השאיפות עבור השירים שלי לא הרחיקו לכת עד כדי כך. חשבתי שהם יכולים להישמע בבתי קפה או ברים, אולי מאוחר יותר במקומות כמו "קרנגי הול" או "הלונדון פלדיום". אם באמת חלמתי בגדול אולי הייתי יכול לדמיין את עצמי מצליח להקליט אלבום ואז לשמוע את שיריי ברדיו. זה היה הפרס הגדול בעיני. המשמעות של להקליט אלבום ולשמוע את השירים שלך ברדיו הייתה שאתה מגיע לקהל רחב ושאולי תוכל להמשיך ולעשות את מה שהחלטת לעשות.

ובכן, עשיתי את מה שהחלטתי לעשות כבר הרבה זמן. הקלטתי עשרות אלבומים והופעתי אלפי פעמים בכל רחבי העולם. אבל אלה השירים שלי שהם המרכז החיוני של כמעט כל מה שאני עושה. נראה שהם מצאו את מקומם בחייהם של אנשים רבים בתרבויות שונות ואני אסיר תודה על כך.

אך יש משהו אחד שאני חייב לומר. כפרפורמר הופעתי בפני 50 אלף איש והופעתי בפני 50 איש ואני יכול לומר לכם שקשה הרבה יותר להופיע בפני 50 איש. ל-50 אלף איש יש את אישיות מאוחדת, זה לא המצב עם 50. לכל אדם יש אישיות נפרדת וייחודית, עולם משל עצמו. הם יכולים לקלוט משהו בבהירות גדולה יותר. הכנות שלך והעומק של הכישרון שבך עומדים למבחן. העובדה שוועדת הנובל היא כה מצומצמת, לא נעלמה מעיניי.

אולם, כמו שייקספיר, גם אני לרוב מוטרד במרדף אחר היצירתיות ועסוק באספקטים ובעניינים ארציים. "מיהם המוזיקאים המתאימים ביותר עבור השירים הללו?", "האם אני מקליט באולפן הנכון?", "האם השיר הזה הוא בסולם הנכון?". יש דברים שלא משתנים, אפילו אחרי 400 שנה. אף פעם אחת לא היה לי את הפנאי לשאול את עצמי "האם שיריי הם ספרות?"

אני בהחלט מודה לאקדמיה השבדית. גם על כך שהקדישה את זמנה כדי לבחון את השאלה הזו ולבסוף, גם כדי לספק תשובה נפלאה כל כך.

איחולים לבביים לכולכם,

בוב דילן

___

תרגום: עמרי חורש