מחמת הספק: זוכּה מאונס ידידתו הנכה
שלושה שופטי בית המשפט המחוזי בירושלים, בהם גם המועמד לעליון דוד מינץ, קבעו כי תושב העיר נגע באיבר מינה של ידידתו, נכה בשיעור 100%, אך זיכו אותו מאונס. עם זאת, הוא הורשע במעשה מגונה בשל נגיעה בחזהּ
בכתב האישום צוין כי הנאשם והמתלוננת היו בקשרי ידידות במשך שבע שנים. ביוני השנה הגיעו הנאשם והמתלוננת לבית חברתה, ולאחר שהחברה עזבה את הדירה ביקשה המתלוננת מהנאשם להניח לה לנפשה. הנאשם, שהיה מודע לבעיות הרפואיות ולנכות של ידידתו, הרים את חולצתה ומישש אותה בחזה.
עוד צוין בכתב האישום כי חרף התנגדויותיה של האישה, הידיד המשיך במעשיו ואף אנס אותה. המתלוננת ניסתה להדוף את הנאשם, אך הוא המשיך בשלו במשך דקות ארוכות ואמר לה "תסתמי, לפני שהיא תבוא".
הנאשם הודה כי נגע בחזה של המתלוננת, אך טען מנגד כי היא לא הדפה אותו ממנה ולא התנגדה למעשיו וכי הוא לא תקף אותה מינית. בהכרעת הדין של בית המשפט המחוזי צוין כי לאחר המקרה מצבה של המתלוננת החמיר, היא איבדה את הכרתה ואושפזה בבית חולים.
עוד צוין בהכרעת הדין כי הנאשם אמר בתגובה למעצרו כי "שום דבר לא מקובל, חוץ מנשיקה על גופה הכול שקר. אני מכיר אותה ארבע שנים ועשיתי לה תמיד רק דברים טובים. היא עשתה את טעות חייה, אני אצא מזה ואני יודע את זה". בעימות בין השניים נשאל הנאשם מדוע נישק את המתלוננת, ועל כך הוא השיב כי עשה זאת "מטוב לב".
גם בבית המשפט הודה הנאשם כי נישק את החזה של המתלוננת ועל כך הביע חרטה גם בפניה כשהתקשר אליה לאחר המעשה. הוא הכחיש כי נגע במכנסיה, ואף טען בחקירה הנגדית כי המתלוננת ביקשה לקיים עמו קשרים רומנטיים.
שלושת השופטים - אב בית הדין השופט מינץ, עודד שחם ואביגדור דורות - ציינו בהכרעתם כי נותרה מחלוקת בנוגע לעניין האונס. "ככלל, המתלוננת עשתה רושם מהימן על בית המשפט ולא ראינו מקום לפקפק בעדותה", ציינו השופטים. "לעומתה, הנאשם נתן עדות לא משוכנעת. גרסתה של המתלוננת (זולת עניין האונס. י"פ) הייתה עקבית, דרך מה שסיפרה לחברתה, דרך מה שסיפרה לצוותים הרפואיים, דרך חקירתה במשטרה ודרך העימות שקיימה עם הנאשם".
"הגרסה הועלתה ביום השני לאשפוז"
השופטים הוסיפו כי "המתלוננת גם סיפרה בכל ההזדמנויות כי הנאשם נגע בה. עם זאת, המתלוננת לא סיפרה לחברתה מיד לאחר קרות האירוע (על סיפור האונס. י"פ), והיא נמנעה מלספר לצוות הרפואי שבדק אותה או לאחותה כי הנאשם אנס אותה, וגרסה זו הועלתה על ידה לראשונה ביום השני לאשפוזה, כיומיים לאחר קרות האירוע".
בהמשך הכרעת הדין כתבו השופטים כי בחקירתה במשטרה, בעימות עם הנאשם ובעדותה בבית המשפט עמדה המתלוננת על כך שהנאשם אנס אותה. "ייתכן כי ההסבר להשמטת האונס בגרסה שהיא מסרה בהזדמנות הראשונה, הוא בכך שהייתה נתונה בטראומה מיד ובסמוך למקרה ולא תיעדה את אשר אירע לה במדויק. גם מצבה הנפשי הקשה שהייתה המתלוננת נתונה בו והעובדה שהייתה מטושטשת ו'סהרורית' כדבריה, קרוב לוודאי הקשו עליה לתעד בזיכרונה את פרטי האירוע".
עוד כתבו השופטים בנוגע להכרעתם כי "גרסת הנאשם לפיה רק נישק את המתלוננת בחזה - נשיקה של מה בכך, וכי לא נגע באיבר מינה של המתלוננת כלל, אינה מחזיקה מים. גם לא נותר ספק בלבנו שהנאשם נגע באיבר מינה של המתלוננת. עדותו בבית המשפט הייתה מתחמקת ובלתי מהימנה בעליל".
לסיכום דבריהם ציינו השופטים כי "נוכח הספק המקנן בלבנו באשר למעשה (האונס. י"פ), אנו מזכים את הנאשם מחמת הספק מעבירת האינוס. מנגד, נוכח המסקנה שהנאשם נישק למתלוננת בחזה ונגע באיבר מינה בניגוד לרצונה, אנו מרשיעים אותו בעבירת מעשה מגונה".
עו"ד ארז בר צבי, שייצג את הנאשם מטעם הסנגוריה הציבורית, מסר בתגובה כי "בית המשפט קיבל את טענותינו וזיכה את הנאשם. לכל אורך הדרך הנאשם טען כי לא אנס את המתלוננת ולא גרם לה חבלות".
לפנייה לכתב/ת 
