שתף קטע נבחר

להתגבר על הדחף

בפעם הבאה שאתם ניגשים למקרר באמצע הלילה כדי לחפש חתיכת עוגה, תדעו שאתם יכולים להשביע את הרעב עם משהו אחר לגמרי

 

 

פרופ' יורם יובל ()
פרופ' יורם יובל

כותב שורות אלה אוהב מסטיקים. לא סתם מסטיקים, אלא דווקא אלה העגולים הגדולים, הצבעוניים. לכל אדם השריטות שלו, וזאת אחת השריטות שלי. בדרך כלל אני מתמודד איתה בהצלחה, כמצופה מאיש בגילי, אבל מדי פעם אני נשבר. כאשר זה קורה אני קונה לי שקית של קילו שלם, בחנות ההיא ברחוב אגריפס, בשוק מחנה יהודה, שאליה אני חוזר, כמעט בהיחבא, כאשר מתעוררת בי תשוקה בלתי נכבשת למשהו מתוק.

 

"השדות מבקשים ברכה / הים מבקש אמונה / ואתה אינך מבקש דבר", כתבה לאה גולדברג בשירה "למי שאינו מאמין". אבל רובנו כמעט תמיד מבקשים משהו, וכמעט תמיד רוצים משהו. אנשים שונים רוצים דברים שונים, והדברים שהם רוצים, ממש כמו המסטיקים שלי, לא בהכרח יהפכו אותם למאושרים. אבל מה גורם לנו לרצות דברים? והאם לכל מגוון הרצונות שלנו יש מנוע פנימי אחד, שהוא המניע את כולם?

 

פילוסופים ואנשי דת לאורך ההיסטוריה נתנו תשובות שונות לשאלה זאת, וגם הפסיכולוגיה, מראשית דרכה, התייחסה אליה. במשך רוב חייו חשב זיגמונד פרויד, התיאורטיקן הגדול של נפש האדם, שאכן לכל הרצונות האנושיים יש מנוע משותף אחד. הוא האמין שבתוך נפשו של כל אדם מסתתר לו מיום לידתו דחף קדמון, שפרויד קרא לו "ליבידו" או "ארוס". הוא שגורם לנו לרצות את כל הדברים שאותם אנו רוצים, כולל הבסיסיים ביותר, ממזון ומשקה ועד מין ואהבה. סיפוק הרצונות האלה גורם לנו להרגיש טוב, וזהו "עקרון העונג" הפרוידיאני.

 

אוכלים כאילו אין מחר, אבל ייתכן מאוד שהרעב הוא לחיבוק ולקשר אנושי  ()
אוכלים כאילו אין מחר, אבל ייתכן מאוד שהרעב הוא לחיבוק ולקשר אנושי

לאחר מלחמת העולם הראשונה, שהייתה הזוועה הגדולה ביותר שידע המין האנושי עד אותה העת, הוסיף פרויד כוח נוסף לרפרטואר הדחפים האנושי. הוא קרא לו "דחף המוות" או "טנטוס", והאמין שחלק מן הדברים שאליהם משתוקקים בני אדם, ואינם מענגים או מועילים בעליל, מוסברים על ידי דחף אפל זה.

 

"דחף המוות" אינו מושג המקובל על רוב המטפלים בנפש האדם, שאינם מוצאים בו תועלת או כוח הסברי. קיימות היום תיאוריות פסיכולוגיות רבות המנסות להסביר את מקורות המוטיבציה האנושית בדרכים שונות. אבל הרעיון שכל הרצונות השונים שלנו מונעים על ידי אותו כוח בסיסי, מעין "יצר", שיכול להיות טוב או רע, עדיין קיים בחלקן.

 

מדוע זה צריך לעניין אותנו? כי העיסוק במקורות המוטיבציה האנושית אינו רק נחלתם של תיאורטיקנים. יש לו השלכות אדירות על הכלכלה, על הפוליטיקה, וגם על בריאות הציבור. חלק גדול מן המחלות שבגללן סובלים ומתים אנשים בחברת השפע שלנו נגרמות על ידי הרצונות הלא-מרוסנים שלנו – כמו אל המסטיקים העגולים והצבעוניים שלי. מדובר לא רק על התשוקה האנושית לסיגריות, אלכוהול, וסמים, אלא – וזה הרבה יותר שכיח, ונמצא כמעט אצל כולנו – גם על תחושת הרעב ועל התיאבון הבלתי מרוסן שלנו. הוא גרם, ועדיין גורם, למגיפת ההשמנה, שהיא הקללה הגדולה ביותר והקטלנית ביותר של החברה המודרנית.

 

אנחנו אוכלים ואוכלים כאילו אין מחר. מדוע? ההסבר האבולוציוני לכך הוא שמנגנוני הרעב והשובע שלנו התפתחו בתנאים שבהם אף פעם לא היה מספיק מזון לאורך זמן. בעלי חיים בטבע עדיין מקדישים את רוב זמנם ואת רוב האנרגיות שלהם לחיפוש ולהשגת מזון. יש אוכל? אז תאכל, ותאכל הרבה,כי מי יודע מתי ואיפה תפגוש את הארוחה הבאה שלך.

 

ההשמנה היא הקללה הקטלנית ביותר של החברה המודרנית (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
ההשמנה היא הקללה הקטלנית ביותר של החברה המודרנית(צילום: shutterstock)
 

אבל כאן העלילה מסתבכת. כי היום ידוע, והידע הפסיכולוגי הזה מגיע דווקא מן הנוירוביולוגיה העכשווית, שאכן יש בתוך הנפש ובתוך המוח של כולנו מערכת אחת שמניעה את כל הרצונות שלנו – מנוע קדום שהוא גם נחלתם של בעלי חיים. המנגנונים המוחיים שמניעים את התשוקות שלנו לאוכל ולמין מניעים גם את המוטיבציות הנעלות יותר והאנושיות יותר שלנו: את השאיפה לקשר אנושי חם, השאיפה לצדק, ההנאה ממוזיקה, ואפילו את החתירה שלנו לחוויה דתית, ולחיים של נתינה לאחרים.

 

לא רק האנטומיה של המערכת הזאת מתחילה להתברר, אלא גם הכימיה שלה. לא במפתיע, כל הסמים שבני אדם מתמכרים אליהם, מניקוטין ואלכוהול ועד להרואין וקוקאין, מחקים את פעולתם של מתווכים עצביים שונים במערכת הזאת, ומכאן גם נובע הכוח הממכר שלהם.

 

הכוח הזה נמצא בכל מקום: לא צריך להיות נרקומן כדי לסבול מן הכוח הכפייתי והלא-רציונלי של מערכת הרצון שלנו. מספיק לעמוד מול המקרר מאוחר בלילה. "אין דבר העומד בפני הרצון", ואכן בדרך כלל בני אדם נשברים, ואוכלים לבסוף את העוגה המיותרת או את מה שנשאר במקרר מארוחת הערב, והתוצאות ידועות.

 

אז מה עושים? האם יש מוצא? הפסיכולוגים מדברים על "עידון" – סובלימציה – שהיא

היכולת למצוא פורקן מתאים יותר, מועיל יותר, ומזיק פחות לרצונות החייתיים שלנו. "כתיבה יכולה להציל חיים. אם האלימות שנוצרת בפנים משתחררת בכתיבה, אז כבר אין הרבה טעם בלשבור לבן הזוג שלך כיסא בפרצוף, למשל". כך אומרת אריאנה הרוויץ, הסופרת הארגנטינאית שכתבה את רב המכר "תמות, אהובי", שבו אישה צעירה מתמודדת עם דחפים לרצוח את בן זוגה ואת התינוק שלה.

 

אבל לא צריך להיות סופרת, אמן, רב צדיק, או נזיר בודהיסטי כדי להצליח להתגבר, ולו גם באופן חלקי וזמני, על הרצונות והיצרים הכפייתיים שלנו. לעתים קרובות הרעב של השבעים, הרעב של מאוחר בלילה מול המקרר, נובע מבלבול ברצונות. כי אותה מערכת מוחית קדומה שאחראית לכל הרצונות שלנו עלולה גם לבלבל ביניהם. מי שעומד מול המקרר בלילה אכן רעב – אבל ייתכן מאוד שהוא רעב למשהו אחר לגמרי, שאותו לא ימצא במקרר: לקשר אנושי, לספר טוב, למילה טובה, או סתם לחיבוק וחיוך. כדאי לנו – וזה לא קל – לנשום עמוק, לספור עד עשר, ולהרחיב את מעגל החיפושים שלנו.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים