שתף קטע נבחר

הכישלון הוא יתום

כשנתניהו מתמכר לתחושות זעם, ובאותו הזמן מכחיש בתוקף שבהצבעה באו"ם היה כישלון צורב שלו, הוא בורח מחשבון הנפש הדרוש לכולנו

מה קורה לנו כאשר אנחנו נכשלים? איך מתמודדים אנשים עם הרגע שבו ההצלחה שלהם הופכת בבת אחת לכישלון, והכישלון הזה נעשה גלוי לעין כל? המציאות הישראלית, והחיים עצמם, מספקים לנו הזדמנויות רבות לראות אנשים ברגע הקשה והמר הזה בחייהם, רגע שכולנו מכירים ולא אוהבים בכלל. בעקבות החלטה אחת של מועצת הביטחון, דומה שהשבוע הגיע תורו של ראש הממשלה שלנו.

 

"לישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים". האימרה הקולעת הזאת, המיוחסת להנרי קיסינג'ר, משקפת את העובדה שהשלטון בישראל הוא תמיד קואליציוני. לכן כל ראש ממשלה ישראלי חייב להתחשב תמיד, בכל רגע, באינטרסים של השותפות שלו לקואליציה, וברגישויות של ציבור הבוחרים שלהן, אחרת הוא יאבד את השלטון. הצורך הזה הפך את מדיניות החוץ של ישראל, מאז ומתמיד, לשבויה בידי מדיניות הפנים של ישראל. ייתכן שהצורך הזה מסביר גם את התגובה הקיצונית של ראש הממשלה להחלטה 2334 של מועצת הביטחון.

 

ייתכן שההתנהלות התמוהה שראינו ("ברוגז" קולני עם שגרירים, עם שרי חוץ, ועם מדינות שלמות, ובהן בנות ברית חזקות ונאמנות של ישראל) נובעת משיקולים מפוכחים של מנהיג לאומי. ייתכן שהוא חייב לשמור על אחדות הממשלה ועל הפופולריות שלו בקרב בוחרי הימין כמעט בכל מחיר – גם אם זה אומר שעליו למכור עכשיו במחירי סוף השנה, במכירת חיסול, את הישגי מדיניות החוץ של ישראל לאורך שנים. זה בהחלט אפשרי. אבל יש גם הסבר נוסף, והוא ההסבר הפסיכולוגי.


 

כל כישלון, של כל אדם, מביא לשלוש תגובות נפשיות, שכולן נורמליות: ראשית, אנו חווים הלם ובושה. שנית, אנו חשים כאב, עצב, ותחושות אובדן, ממש כמו באבל. ושלישית, הביטחון העצמי שלנו מתערער בבת אחת. מדוע זה קורה? כי כל מי שנכשל, איבד משהו יקר ואהוב. הוא איבד אשליה מתוקה על עצמו – את האשליה שהוא בלתי מנוצח, שהוא צודק תמיד, יודע תמיד ומצליח תמיד. זה לא קל, וזה כואב מאוד. וכאשר כולם מסתכלים עליך, זה גם מביך מאוד.

 

ואז מגיע רגע האמת. כי לדעתי כישלון, גם כישלון גדול, אינו בהכרח סיבה להדחה ולאובדן השלטון. כל מנהיג נכשל, וככל שהוא מרבה לעשות, כך הוא מגדיל את סיכוייו להיכשל. זה חלק מן התפקיד. הדרך היחידה להימנע מכישלון היא להימנע מכל מעשה. כישלון הוא חלק מהחיים, ולא תמיד זה ברור לנו: דעת הקהל בישראל היא הפכפכה ורגזנית. אנחנו אוהבים לתפוס את מנהיגינו וסלבריטאינו בקלקלתם, לצקצק בלשון, ולשמוח לאידם. כגודל האהבה וההערצה שלנו אליהם בגדולתם, כך גודל הבוז והזעם שלנו בכישלונם.

 

לכן אין זה מפתיע שהמנהיגים הלאומיים שלנו אינם מזדרזים להודות בפנינו שנכשלו. זה חבל, כי במקרה של החלטה 2334, הכישלון של נתניהו הוא לא רק שלו – זה הכישלון של כמעט כולנו. מה שנכשל הוא הניסיון הישראלי להכשיר לאט לאט ובדלת האחורית, לאורך כמעט חמישים שנה, את הסיפוח הזוחל של יהודה ושומרון – בשקט ובהדרגה, עוד דונם ועוד עז.

 

כך עשו היהודים בארץ ישראל עד קום המדינה, והם עשו את זה בהצלחה אדירה. אבל הניסיון המתמשך לעשות את אותו הדבר ביהודה ושומרון קורס עכשיו, ובפרהסיה. לדעתי הבעיה איננה הווטו האמריקאי שלא הגיע. הבעיה היא ההסכמה המוחלטת, מקיר לקיר, של כל מדינות העולם, כולל החברות הטובות ביותר שלנו, שכל ההתנחלויות ביהודה ושומרון, כולל כל השכונות החדשות בירושלים, אינן חוקיות. זאת כבר בעיה רצינית, והיא לא הולכת לשום מקום. ואם היא לא כישלון – אז אני לא יודע מה כן.


 

השאלה הגדולה שניצבת בפני אדם שנכשל (ובמקרה של מנהיג לאומי, השאלה ניצבת גם בפני בוחריו) היא פשוטה: האם הוא נכשל, או שהוא כישלון? זאת לא סתם סמנטיקה. ההבחנה בין "אני נכשלתי" לבין "אני כישלון" היא חשובה מאין כמוה: אם "אני כישלון" – אז הכול אבוד. אם "אני כישלון", אז אין לי סיכוי להצליח בעתיד, ואם מדובר במנהיג לאומי – חייבים להחליף אותו.

 

אבל מה אם מדובר רק ב"אני נכשלתי"? אם נכשלתי, אז הכישלון שלי הוא עניין חשוב מאוד. אבל הוא חשוב לא בתור הוכחה לעליבות ולשלומיאליות שלי, אלא בתור אירוע שאני חייב ללמוד אותו, לנתח אותו לעומק, ולהסיק ממנו מסקנות, שיעזרו לי להצליח יותר בפעם הבאה. בלי חשבון הנפש הזה, שהוא לא נעים אבל נחוץ, גדל מאוד הסיכוי שאכשל שוב בהמשך הדרך.

 

מה שמדאיג אותי בהתנהגות של ראש הממשלה בשבוע האחרון היא האמירה המתמשכת והזועמת שלו "אכלו לי, שתו לי". אני לא בוחן כליות ולב, ואין לי גישה לצפונות נפשו של ראש הממשלה, אבל על פי ההתבטאויות שלו זה נראה כאילו הוא באמת חושב שכולם אשמים חוץ ממנו: הממשל הנוכחי והבוגדני בוושינגטון, השמאל הקיצוני בארץ, הצביעות הבינלאומית ("איך הם מסתכלים עלינו ומתעלמים מסוריה"), ואפילו האנטישמיות הישנה והטובה.

 

יכול להיות שיש ממש בכל אחת מן הטענות האלה. אבל מי שמתמכר לתחושות הזעם שלו, ובאותו הזמן מכחיש בתוקף שהיה כאן גם כישלון צורב שלו, עלול שלא לעשות את הבדיקה העצמית ואת חשבון הנפש, שדרושים לנו עכשיו כמו אוויר לנשימה.

 

נדמה לי שראש הממשלה שלנו מתנער לחלוטין מן החלק שלו במה שקרה. הוא משליך את האשמה בכישלון לכל עבר (ולכן קוראים לזה "השלכה"), ומחכה לחילופי השלטון בוושינגטון, שיחזירו את הכול למוטב.

 

אבל אם זה מה שהוא עושה, אז הוא מהמר – שוב, ובכל הקופה של ארץ ישראל, על רצונותיו של נשיא אמריקאי חדש, תזזיתי, ובלתי צפוי. כי טראמפ אמור להציל אותנו משאר העולם – בעצם, מכל העולם, כולל בנות בריתנו הטובות ביותר.

 

ואם ההימור הזה לא יצליח, אז אנחנו עוד נתגעגע ל-2334, ויחד איתה למנהיג שיעז להישיר אלינו מבט ולומר לנו, בלי למצמץ, "גם אני שותף לכישלון הזה, והנה מה שאני עושה כדי שהוא לא יקרה שוב".

 

office@yovell.co.il

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים