ואז שאלתי את הקהל אם יש אולי שאלות. מישהי התרוממה. "כן, את בקטע של בנות?"
לא באמת הסמקתי. כי קשה להביך אותי בשלב הזה של ההדרן. הגוף כבר מיוזע ומפוצץ אדרנלין. הלב דופק גם ככה חזק מדי. שאלתי אם יצא לה לראות פעם תמונה של בעלי, שהוא גבר רחב ממדים שיודע לשרוד גם בג'ונגלים. היא צחקה.
"את עושה לי את זה", הסבירה ופינקה אותי על הדרך במחמאה שקשורה לתחת. הבנתי שאין לה פחד מקצת נפח, או מקהל, או מילדים. כי מסביבה, מולי, על כל כיסא שני ישב מישהו שעדיין לא עלה לכיתה ד'.
זו הייתה הופעת שישי צהריים. לפני כניסת שבת. אווירה סופר־משפחתית. אמהות ובנות, בנים ואבותיהם, כולם יושבים מול שולחנות גדושים כוסות שוקו ודופקים את הראש עם שירים בסי מז'ור. ועוד כאלה שאני כתבתי. ממש לא מסוג החומרים שמהם עשויים סרטים למבוגרים בלבד.
לא בדיוק ידעתי איך לצאת מהשיחה הזאת טוב. הקהל מחכה, האקשן בשיא, ואני זאת עם המיקרופון. אז שאלתי אותה במה היא עוסקת. חשבתי שזה ייצר שיחה נעימה ושמשם כבר נתגלגל לשיר על פריחת הפקאן, או אגם בניו־זילנד, וכולנו נהיה שוב מאושרים ומוגנים. "אני מורה", היא אמרה לי.
"אז איזה ציון את נותנת לי, המורה?" הרמתי לה להנחתה. נשבעת לכם שהתכוונתי שהיא תדרג את ההופעה. כמובן בציפייה שתיתן לי את הציון העגול שמגיע לי, כי באמת השקעתי. שרתי פה שעתיים ושרדתי גם אותה.
"אני אתן לך ציון", אמרה לי, "אבל בשביל זה את צריכה להתפשט".
כל הקהל צחק. גם אני. מודה שצחקתי בקול רם. כן, אולי זה נשמע לכם רע כשאתם קוראים את זה, אבל האווירה אצלנו באולם הייתה ממש טובה. אף אחד גם לא נבהל, נראה לי. ובדקתי. היו הרבה נשים בקהל, אבל לא ראיתי ביניהן אף פרצוף מזועזע. כולם חייכו ומשם גלשנו לסיום המופע, משועשעים מהפלרטוט המטופש באווירת סוף השבוע.
עכשיו נסו לדמיין את אותה שיחה בדיוק, אבל בדיוק, רק עם גבר. ואל תדמיינו לי את בראד פיט עכשיו, רגע אחרי שאנג'לינה זרקה אותו מהבית והוא צריך מישהי שתנחם אותו. עדיף ישראלית. לא. אני רוצה שנדמיין ביחד גבר ממש־ממש־ממש רגיל וטיפוסי, עם כמה שערות מיותרות באזור האוזניים. כמה זמן היה עובר עד שהייתם נסים מהאולם בבעתה? ומרגע שמישהו כזה היה דורש ממני להתפשט, כמה זמן היה חולף עד שהייתי מתלוננת? או שגבר אחר, רחב כתפיים, שגם יודע לשרוד בג'ונגלים, היה מזמין לו לילה בתא מעצר? מה שבטוח, דבר כזה בחיים לא היה עובר בשקט. ובטח ובטח שלא היינו מוחאים לו כפיים.
זכיתי להיות אישה. ככזאת, הטרידו אותי לא אחת מינית, אולי אפילו אחת ליום. זה די שכיח אצלנו במגדר. חברה טובה שלי (נקרא לה מ"מ) התראיינה לא מזמן לעיתון הזה ודיברה על הטרדה מינית שעברה ומצוטטת כשהיא אומרת שאני הפצרתי בה להתלונן. בסוף זה לא הגיע לתלונה. כי היא לא ראתה את זה באותה חומרה כמוני, ומדובר עליה לא עליי.
גם אליי התקשרו מלא אנשים לנסות לברר מי זה אותו שחקן מפורסם שפגע בחברה הכי טובה שלי, ולמה היא שותקת, והאמת? לכו תיכנסו למישהי לראש. לפעמים גם נעים לנו לקבל מחמאה אחת יותר מדי. לפעמים, אם הבן אדם הנכון נועץ מבט לא במקום, זה מרגיש לגמרי במקום.
מצד שני גם אותי הטריד איש מפורסם, כשלחש באוזניי, תוך כדי שמצלמים אותנו: "אוי, אוי, אוי, אם לא היו פה צלמים... מה הייתי עושה לך", ואני נאלצתי לחייך. כי היו שם צלמים. וממש לא רציתי לדעת מה הוא היה עושה לי, אבל הוא סיפר לי בכל זאת. כי בכל זאת, הוא היה טיפוס ורבלי.
אבל כשגבר בעל סמכות מנצל את מרותו, אנחנו מתקוממות. כשגבר זר פולש לנו למרחב האישי, זה לא חוקי, לא מוסרי ואנחנו לא אמורות לשתוק ולחייך. בכלל, מערך החוקים מאוד ברור לי כשמדובר בגבר. התשובה שלי היא לא. ולזה אני מתכוונת. וכשזאת אישה? למה אני מתכוונת אז? ואם קולגה לעבודה החמיאה לי על גזרת החצאית? ואם חברה תפסה לי בתחת ברגע של שובבות? ואם מישהי הציעה לי להוריד את הבגדים, מול הקהל? למה זה נראה לכולנו לא ביג דיל?
אז ירדתי מהבמה וחיכיתי. אבל אפילו אישה אחת לא באה לדבר איתי על זה. הכל היה כל כך שגרתי ונורמטיבי. ישבתי בחדר האמנים לבד, שתיתי שוקו וחשבתי לעצמי שוואו, אנחנו כנראה ממש־ממש־ממש שוביניסטיות.
כי זה הרי לא מאיים עלינו כשזה מגיע מנשים, אבל למה? כי נשים הן חלשות יותר. כי הן מטילות צל פחות גדול. כי זה כמו הטרדה מילולית מדובי חמודי. מילד מתוקי. כי נשים הן צעצוע מבדר, ואילו הגברים יורים ברובה שלהם וגם רוצחים.
בכלל, משהו בתפיסה שלנו, הנשים, את עצמנו, מורגל לעשות לעצמנו הנחות. אנחנו מתאפרות כמו קישוט על עוגה, מתיזות בושם על צוואר, מצחקקות, נכבשות, משליכות את עצמנו לרגליו. גם אני הייתי נואשת לא אחת בחיי. ונתתי לגברים לרמוס אותי. שיתפתי פעולה עם אלה שקבעו מה זה פמיניזם. צינזרתי את עצמי. הסתרתי את עצמי. מנעתי מעצמי כל כך הרבה רגעי עונג.
היום אני קולטת שלהיות פמיניסטית זה לא לצפות מהגברים להעריך אותי יותר, אלא להפסיק לעשות לעצמי הנחות. וזה לא להתלבש צנוע, כדי לא "לעשות שימוש" במה שקיבלתי, אלא לקבל את עצמי ככה באושר גדול ובביטחון. ולהרגיש בטוחה גם בלי שכפ"ץ, כי אני חזקה מבפנים.
ואם אני מצפה שגברים יחשבו פעמיים לפני שהם פותחים את הפה, אז אני צריכה לחשוב שלוש! ארבע! אלף פעמים! ואחרי שחשבתי הגעתי למסקנה. אותו מערך חוקים צריך לחול על כולם — בראד או עודד או עדה — וכשמדובר במדינת הגוף והנשמה שלי, המחוקקת היא אחת. והמחוקקת היא אני.
