לאחרונה אני שוב שמה לב למבטים. אנשים מסתכלים. חצי עין שלהם עקומה ודווקא היא מופנית לכיווני. אני מכירה כבר את הצקצוק הזה. למה היא עובדת כל כך הרבה? מה עם הילדים שלה? מאיפה היא מוצאת זמן להשקיע בבית? בטח לא בישלה מרק עוף אחד ראוי כל החורף. והבעל, עליו בכלל מרחמים כולם. איך הוא מסכים לקבל את זה? פרס ישראל מגיע לו. לא רק חתיך, גם אמיץ. לחיות עם אישה כזאת??? הנה לכם הישרדות אמיתית!
ואני מחייכת, מתבוננת פנימה, אחר כך עמוק בעיניו, וממשיכה בדרכי. כל צעד שאני עושה עובר בחינה מעמיקה, קודם כל שלי. אחר כך שלנו, כזוג. לא של השכנה ממול. ועל ההחלטות שאני מקבלת אני לוקחת אחריות מלאה. לא היא ולא אף שכנה אחרת. ונכון, בן הזוג שלי באמת צדיק. אבל לא כי הוא מסכים לקבל אותי ככה, אלא בגלל שהוא באמת מאמין שלא היה עדיף לי אחרת. שזאת האישה שלו. אישה שלמה.
כמוזיקאית, אני כבר רגילה למנגינה הזאת. פקה־פקה־פקה. בלה־בלה. לא בסדר. יותר מדי. פחות מדי. די דיינו. יש דברים שמצופה מאישה לעשות, ולא תמיד אני היא האישה הזאת.
דווקא הקרובים אליי ביותר הכי מתקשים לקבל את העובדה שאני מקבלת את עצמי ככה. שאני לא מוכנה להתפשר על פחות קרדיט ממה שגבר בגילי ובמצבי המשפחתי מקבל בקלות. זה די מובן מאליו שאבא שלי יקום כל בוקר בחמש ויחזור בלילה, ויהיה מסור לעבודה שלו ואחראי. כי גבר כזה הוא חרוץ ומפרנס. אנחנו הנשים הקרייריסטיות סתם מרוכזות בעצמנו. כי ברגע שאבא הוא זמרת עם משקפיים ופסנתר, שם העסק מסתרבל. תכיני מרק עוף בבקשה!
לאן שלא אפנה - בנים, בנים, בנים. במאים, תאורנים, סאונדמנים, כותבי שירים, נגני גיטרה, מפיקים מוזיקליים, טכנאים בכל אולפן ותחת כל עץ רענן. מעט מאוד נשים אני פוגשת, אצלנו בתעשייה, בעמדות מפתח. גם עכשיו, כשאני מלהקת נשים להצגה ומחפשת נגניות שגם שרות ומשחקות, אני שוב מוצאת שיש פי עשרה בנים. אבל הנשים שאני כן פוגשת מדהימות.
מצד שני, בגן של הילדים שלי היחס הפוך. פי עשרה נשים — בוועד ההורים, בחוגים, באסיפות ההורים, מתנקזות לגני שעשועים ומחכות לאבא שיחזור מהעיסוקים שלו.
אצלנו זה קצת אחרת. פעם אני בגן השעשועים, ופעם הוא. ומי שלוקח את אורי לגן זה דווקא נועם. כי אמא הופיעה בלילה, ואצלנו בבית תומכים באישה ונותנים לה רוח גבית לפרוץ ולהגשים.
נשים חזקות בגילי צריכות לשבור תקרת זכוכית עבור אחיותיהן הצעירות. להגיד בקול שגם אין כמו אבא בעולם, ולא כל האמהות טובות יותר מהאבות, רק משום שיש להן איברי רבייה נשיים.
כי אנחנו חייבות דין וחשבון רק למי שחי איתנו בפועל, לא לכל אותם קולות רקע שמברברים בעיקר השוואות שנובעות מחוסר סיפוק עצמי. החופש שאני נותנת לעצמי מכביד לפעמים על אנשים שאין להם שום קשר לחיי, בעוד שדווקא על הפרטנרים האמיתיים שלי הוא לא מכביד בכלל.
בגיל די צעיר כבר הבהירו לי את הכללים. תצליחי, אבל בשקט. תהיי משיגנית, אבל בבקשה אל תשיגי אותי. אפילו חברות שלי אומרות לי לפעמים: "אבל אמא זאת אמא זאת אמא" ואני אמא שהיא אמא שהיא אמא. אני פשוט האמא שאני! לא האמא שמצפים ממני להיות.
אין עוד אמא אחרת לילדים שלי מלבדי. אני נותנת להם את כל מה שאני מסוגלת. אני אוהבת אותם יותר מהכל. והם פוגשים אותי תמיד כשאני בשיאי. שמחה, מסופקת, מאושרת, לא ממורמרת, לא חמוצת סבר, לא מעקמת חצי עין לעבר נשים אחרות.
למרות הכל, הדיון הפנימי שלי מתלקח בכל פעם שבא פרויקט חדש. התחלתי לעבוד עכשיו על קברט רוק מקורי משלי, והוא שוב שואב אותי. לא יכולה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, אבל גם לא מתכוונת לצום. אז בחרתי לא לכעוס על עצמי. בחרתי לא להחליט בשביל הילדים שלי שהבחירה שלי להיות אמא קרייריסטית פוגעת בהם. בחרתי להביט להם בעיניים ולנהל את הדיאלוג הזה מולם, לא רק ביני לבין המצפון המובנה שלי, לא רק מול אותם הדים מחוץ.
ככה עשיתי בדק בית והפסקתי לעבוד בשישי־שבת. לא בגלל שחזרתי בתשובה, כדי ליצור איזון. מדי פעם אני גם מזכירה לעצמי להאט קצת את הקצב. להוריד את הרגל מדוושת הגז — אבל לא לעצור לגמרי. גם דיאטה מעבודת יתר צריכה להיות מבוקרת. אסור לי להיות בולימית של עבודה, אבל גם אסור לי למנוע מעצמי לטרוף את החיים. שום דבר טוטאלי מדי הוא לא בריא, אבל היום אני כבר משלימה עם זה שאני אדם טוטאלי.
בגיל שמונה בערך התחלתי לכתוב שירים ונתתי לפסנתר הרבה מהזמן שלי. בקושי ראיתי חברים. כל מה שעניין אותי היה המוזיקה. זה פגע בי חברתית אבל גם זכיתי. כי המוזיקה הפכה למקצוע שלי, שממנו אני מרוויחה את לחמי. לא רבים זוכים להפוך את האהבה הכי גדולה שלהם לפרנסה.
החיים השתנו. היום אני כבר לא בת שמונה, ויש דברים חשובים יותר בחיי משירים ופסנתר. קוראים להם אורי ולונה. הם במקום הראשון. אין שום סיכוי שמשהו אי פעם יזיז אותם משם. אני מסתכלת על הילדים שלי ורואה בני אדם מדהימים. גאה במי שהם הופכים להיות ומרשה לעצמי גם להרגיש חלק מהצמיחה הזאת. לספר לעצמי שאני אמא טובה. כי אני אמא שטוב לה.
גם לילדים שלי טוב. הם מוקפים משפחה, אהבה, מישהו תמיד מקשיב להם. כאמא עובדת, לפעמים זאת סבתא, ומה יותר כיף מאהבה חסרת גבולות של סבתא, או סבא. לפעמים זה אבא, ואין כמו אבא שלנו בעולם.
אז לכל הנשים שחולמות, אבל מפחדות להיות לא בסדר, תקשיבו למצפן שלכן. תסתכלו לילדים שלכן בעיניים. התשובה נמצאת שם. ותהיו אמיצות. כי המלחמה הקשה באמת מתנהלת בינינו לבין עצמנו. בראש המבוהל הזה, שרוצה לעוף רחוק ומפחד שיעוף לו הראש. ואני אומרת — שיעוף. אנחנו יודעות לנווט אותו יופי. הטובות לטיס והטובים באמת תומכים בטייסות!
יש מפקד לצבא המחשבות הזה והוא בכלל מפקדת. הגיע הזמן.
