שתף קטע נבחר

חתום בנשיקה: פרק מהספר החדש של ג'וג'ו מויס

אלי האוורת היא כתבת בעיתון שמאוהבת בסופר כריזמטי. השנה היא 2003, אבל במקרה לגמרי היא נסחפת לסיפור אהבה אחר, משנות ה-60 שמצאה בחליפת מכתבים בין שני אהובים - ג'ניפר הנשואה וגבר אלמוני. מה היא תגלה על הרומן של השניים? בואו לקרוא את הפרק הראשון מ"מכתב אחרון ופרידה", ספרה החדש של מחברת "הנערה שהשארת מאחור" ו"אחד ועוד אחד"

השנה היא 1960. ג'ניפר סטרלינג חיה חיי מותרות עם בעלה העשיר. לכאורה, יש לה הכול. אך למעשה היא מאוהבת עד מעל הראש בגבר אחר שמבקש ממנה לסכן הכול. ב-2003, אלי האוֶורת היא כתבת בעיתון ארצי ומאוהבת בסופר כריזמטי. לכאורה, היא אמורה להיות מאושרת. אך למעשה הקריירה שלה מקרטעת והגבר שכבש את לבה נאמן למישהי אחרת. כאשר אלי נתקלת בערימה של מכתבי אהבה לוהטים משנות השישים, חייהן של שתי הנשים נשזרים אלה באלה. אלי מתחקה אחר עקבות סיפור האהבה הנושן ומה שמתגלה לה משנה את חייה שלה לבלי הכר, ותוך כדי כך גם את חייה של ג'ניפר. בואו לקרוא את הפרק הראשון מתוך "מכתב אחרון ופרידה", ספרה החדש של ג'וג'ו מויס, מחברת רבי המכר "ללכת בדרכך" ו"החיים אחריך".

 

 

 

מכתב אחרון (מאישה לגבר, בעילום שם):

 

יום הולדת שמח! מצ"ב מתנה ליום ההולדת שלך, ואני מקווה שהיא תמצא חן בעיניך...

היום אני חושבת עליך יותר מתמיד... כי הבנתי שאני אוהבת אותך אבל אני לא מאוהבת בך. אני לא מרגישה שאתה החצי השני שלי. בכל מקרה, אני באמת מקווה שהמתנה תמצא חן בעיניך ושיהיה לך יום הולדת נהדר.

 

נהיה בקשר.

X

 

*

 

אֶלי האוֶורת מבחינה בחבריה מבעד להמון ומפלסת את דרכה בפאב הצפוף עד שהיא מגיעה אליהם. היא שומטת את התיק לרגליה ושמה את הסלולרי על השולחן. הם כבר שתו כהוגן - זה ברור מנימת הקול, מתנועות הידיים המוגזמות, מהצחוק הרם ומהבקבוקים הריקים שעל השולחן.

 

"איחרת.״ ניקי מרימה לעברה את השעון שעל מפרק ידה ומנופפת מולה אצבע גוערת. "בטח תגידי, 'הייתי חייבת לגמור כתבה דחופה'. שמענו עלייך."

 

"ריאיון עם רעיה נבגדת של חבר פרלמנט, לעיתון של מחר. מצטערת," אלי אומרת, מחליקה למושב הפנוי, מוזגת לעצמה את מה שנשאר באחד הבקבוקים ודוחפת את הטלפון שלה אל מרכז השולחן. "טוב. והביטוי המעצבן שעולה לדיון הערב הוא: 'נהיה בקשר'."

 

"'נהיה בקשר'?"

 

"כסיום למסרון. מה זה אומר? מתי נהיה בקשר? היום? מחר? או שזה סתם ביטוי שלא אומר כלום?"

ניקי מציצה במסך הקורן. "אחרי ה'נהיה בקשר' יש גם X של נשיקה. אז זה כמו 'לילה טוב' במקרה הזה. זאת אומרת שתהיו בקשר מחר."

"כן, בטוח מחר," קורין אומרת. "'נהיה בקשר' זה אף פעם לא בעוד שעה. רק מחר." היא שותקת רגע. "או מחרתיים."

 

"אמירה שגרתית כזאת."

"שגרתית?"

"כן, כמו משהו שאומרים לדוור, למשל."

"היית שולחת נשיקה לדוור שלך?"

 

ניקי מחייכת. "אולי. הדוור שלנו ממש מקסים."

קורין מעיינת בהודעה. "לא הוגן לשפוט את זה ככה. אולי הוא פשוט מיהר לאנשהו."

 

"כן. לאשתו," דאגלס אומר.

אלי מעיפה בו מבט מתרה.

 

"מה הבעיה?" הוא אומר. "אני בסך הכול שואל — לא היית צריכה להיות כבר מעבר לשלב של פענוח מסרים בכתב?"

אלי מרוקנת במהירות את היין שבכוס ואחר כך גוחנת קדימה על השולחן. "טוב. אם אני הולכת לחטוף הטפת מוסר, אז אני חייבת לשתות עוד משהו."

 

"אם את מספיק קרובה למישהו בשביל להזדיין איתו, את לא יכולה לבקש ממנו להבהיר מתי בדיוק הוא מתכוון להיפגש איתך לכוס קפה?"

"מה כתוב בהתחלת השיחה? אבל רק אם זה לא קשור לזיונים."

 

אלי מציצה בטלפון וגוללת אחורה את ההודעות. "'מסובך להתקשר מהבית. דבלין בשבוע הבא אבל לא בטוח מה התוכניות. נהיה בקשר. X'."

"הוא מקפיד להשאיר את כל האפשרויות פתוחות," דאגלס אומר.

 

"אלא אם כן... הוא לא באמת יודע מה התוכניות שלו."

"אז הוא היה צריך לכתוב 'אתקשר מדבלין'. או אפילו 'אני אקח אותך לדבלין'."

"הוא לוקח את אשתו?"

 

"אף פעם לא. זאת נסיעת עסקים."

"אולי הוא לוקח מישהי אחרת," דאגלס ממלמל לתוך הבירה שלו.

ניקי מנידה את ראשה, מהורהרת. "פעם העולם היה הרבה יותר פשוט, לא? כשהיו צריכים לדבר בטלפון. לפחות יכולת להרגיש דחייה בקול שלו."

 

"בטח." קורין מגחכת. ״ואז היא היתה יושבת שעות ליד הטלפון בבית ומחכה שהוא יתקשר."

"אוי, כמה לילות בזבזתי ככה..."

 

"וכל כמה דקות היא היתה בודקת שיש צליל חיוג..."

 

"ואז סוגרת מהר־מהר את השפופרת, כי אולי הוא מתקשר בדיוק באותו רגע."

אלי שומעת את קולות הצחוק שלהם ויודעת שהם צודקים, אם כי משהו קטן בתוכה עדיין מצפה לראות את המסך הקטן נדלק פתאום בגלל שיחה נכנסת. אבל הוא כתב "מסובך להתקשר מהבית" והשעה כבר מאוחרת, אז ברור שהשיחה הזאת לא תגיע.

 

דאגלס מלווה אותה הביתה. הוא היחיד מארבעתם שחי בזוגיות, אבל בת הזוג שלו, לינה, היא יחצנית בכירה של חברות טכנולוגיה, ולא פעם היא נשארת במשרד עד עשר או אחת־עשרה בלילה. ללינה לא מפריע שהוא יוצא עם חברות ותיקות. פעם או פעמיים היא ניסתה להצטרף אליהם, אבל קשה לחדור את החומה הזאת של בדיחות משותפות ושל העלאת זיכרונות שנצברו בחמש־עשרה שנות חברות. לכן, ברוב הפעמים, היא מעדיפה שהוא ילך לבדו.

 

"אז מה קורה איתך, ילד?" אלי שואלת אותו בנעיצת מרפק קלה כשהם עוקפים עגלת קניות שמישהו השאיר על המדרכה. "כמעט לא דיברת על עצמך הערב. אלא אם כן הפסדתי את כל הסיפורים בגלל האיחור שלי."

 

"אין הרבה מה לספר," הוא אומר ותוחב ידיים לכיסים. אבל אז הוא מוסיף בהיסוס, "בעצם... זה לא לגמרי נכון. לינה רוצה שנעשה ילד."

אלי מרימה אליו את מבטה. "וואו."

 

"וגם אני רוצה," הוא מוסיף בחיפזון. ״אנחנו מדברים על זה כבר המון זמן, אבל עכשיו הגענו למסקנה שהרגע הכי מתאים אף פעם לא יגיע, אז אולי כדאי שנעשה את זה וזהו."

 

"כמה שאתם רומנטיים."

"כן, טוב, אני... די שמח, אפשר להגיד. באמת. לינה תמשיך לעבוד, ואני אטפל בתינוק בבית. בהנחה שהכול ילך כמו שצריך, את יודעת, ו..."

אלי משתדלת שנימת קולה לא תביע שום עמדה. "וזה מה שאתה רוצה?"

"כן. אני בלאו הכי לא אוהב את העבודה שלי. כבר שנים אני לא אוהב את המקום הזה. לינה מרוויחה הון. ובטח יהיה די נחמד להסתובב עם הילד כל היום."

 

"טוב, הורות זה קצת יותר מלהסתובב עם הילד..." היא מתחילה להגיד.

 

"ברור, אני יודע. אופס, זהירות...!" הוא מנווט אותה בעדינות מסביב לגללים של כלב על המדרכה. "אבל אני מוכן לזה. כבר לא מתאים לי לצאת כל ערב לפאב. אני רוצה לעבור לשלב הבא. לא שאני סובל בחברתכן! ברור שלא. אבל לפעמים אני באמת שואל את עצמי אם לא כדאי שכולנו... את יודעת... נתבגר קצת."

 

"אוי, לא!" אלי לופתת את זרועו. "עברת לצד האפל!"

דאגלס מחייך קצת בלי להביט בה.

"וממש לא תתגעגע לעבודה מחוץ לבית?"

 

"מה אני אגיד לך... את יודעת שהיחס שלי לעבודה הוא לא כמו שלך. בשבילך העבודה היא עולם ומלואו, נכון?"

"משהו כזה, כן," היא מאשרת.

 

הם הולכים הלאה בשתיקה, לאורך הרחובות, ושומעים סירנות רחוקות, דלתות מכוניות נטרקות, ויכוחי עיר עמומים. אלי אוהבת את שעות הלילה האלה, את ההתרועעות המקלה, את השחרור הזמני מחוסר הוודאות שאופף את שאר תחומי חייה. ערב מוצלח עבר עליה בפאב, והיא בדרך חזרה אל דירתה החמימה. היא נהנית מבריאות תקינה ומכרטיס אשראי בעל קיבולת עצומה ובלתי־ממומשת ברוּבה; יש לה תוכניות לסוף השבוע, והיא היחידה מבין חבריה שעדיין לא מצאה שערת שיבה אחת על ראשה. החיים יפים.

 

"את חושבת עליה לפעמים?" דאגלס שואל.

"על מי?"

"על אשתו של ג'ון. היא יודעת, לדעתך?"

 

האזכור הזה מפוצץ את בועת האושר של אלי. "אין לי מושג." דאגלס לא אומר כלום, והיא מוסיפה, "אם אני הייתי במקומה, כבר הייתי יודעת, לדעתי. אבל ג'ון טוען שהיא מתעניינת בעיקר בילדים ולא בו. לפעמים נדמה לי שאולי היא אפילו שמחה שהיא לא צריכה לדאוג לו. כלומר, לדאוג לצרכים שלו, אתה יודע."

 

"את ממש משלה את עצמך."

 

"אולי. אבל אם לענות לך בכנות — אז לא, אני לא חושבת עליה ואני לא מרגישה אשמה. כי לדעתי, כל הסיפור בינינו לא היה קורה אם הם היו מאושרים, או אם היה ביניהם... קשר טוב, אתה יודע."

 

"אתן, הנשים, כל כך לא מבינות את החשיבה הגברית."

"אתה חושב שהוא מאושר איתה?" היא בוחנת את פניו.

 

"אין לי מושג. אבל אני לא חושב שהעובדה שהוא שוכב איתך מעידה בהכרח שהוא סובל בבית."

 

האווירה השתנתה קצת, ואולי מתוך הכרה בכך היא מרפה מזרועו ומסדרת את הצעיף סביב צווארה. "אז אתה חושב שאני בן אדם רע. או שהוא בן אדם רע."

 

זהו. עכשיו כל הקלפים על השולחן. ומעצבן אותה שדווקא דאגלס, שהוא ביקורתי פחות מכל חבריה, מאלץ אותה לפתוח אותם.

"אני לא חושב שמדובר פה ברוע. אני רק חושב על לינה, ועל האפשרות שהיא תגדל את הילד שלי בתוך הגוף שלה, ובסוף אני אזדיין מאחורי הגב שלה רק מפני שהיא מעניקה לתינוק שלי את תשומת הלב שלדעתי מגיעה לי..."

 

"אז אתה בכל זאת חושב שהוא בן אדם רע."

 

דאגלס מניד את ראשו. "אני פשוט...״ הוא נעצר, מרים את עיניו אל שמי הלילה ומנסה לנסח את תשובתו. "אני חושב שאת צריכה להיזהר, אלי. כל הניסיונות האלה לפענח את הכוונות שלו, את הרצונות שלו - זה פשוט שטויות. את מבזבזת את הזמן שלך. לדעתי, זה עניין די פשוט: מישהו מחבב אותך, את מחבבת אותו, אתם נהיים זוג, וזהו בערך."

 

"איזה כיף בעולם שאתה חי בו, דאגלס. כמה חבל שהוא לא כל כך דומה לעולם האמיתי."

 

"טוב, בואי נחליף נושא. זה לא נושא שכדאי לדון בו אחרי ששותים."

 

"כן." קולה מתחדד. "נכנס יין יצא סוד וכל זה. אין בעיה. לפחות אני יודעת מה דעתך. אז תודה, אני אמשיך הלאה בכוחות עצמי. דרישת שלום ללינה." ובריצה קלה היא עוברת את מאתיים המטרים שנותרו עד הבניין שלה, בלי להעיף מבט אחורה אל ידידה הוותיק.

 

במערכת ה"נֵיישְן" אורזים הכול, ארגז ועוד ארגז, לקראת המעבר למשכן החדש של העיתון - בניין בעל חזית זכוכית, באזור משופץ ומבוקש, במזרח העיר. שבוע אחר שבוע המשרד הולך ומתרוקן: במקום מגדלים נישאים של הודעות לעיתונות, תיקיות וגזירים מהארכיון, נפרשים עכשיו מרחבים מפתיעים של שולחנות פורמייקה חשופים, מבריקים תחת בוהק הניאון הקשה. מזכרות מכַּתָבות עבר נחשפות כמו ממצאים יקרי ערך בחפירה ארכיאולוגית: דגלונים מחגיגות מלכותיות, קסדות מתכת מעוקמות של כַּתבי שטח ממלחמות רחוקות, ותעודות פרס ממוסגרות משכבר הימים.

 

תלי כבלים נותרו חשופים, יריעות שטיחים מקיר לקיר נתלשו ממקומן, וחורים גדולים שנפערו בתקרות גררו ביקורים דחופים של מומחי תברואה ובטיחות ואינספור בעלי מקצוע עם לוחות כתיבה. מחלקת הפרסום ומחלקת הספורט כבר עברו לבניין החדש, מוסף השבת והמוסף הכלכלי יעברו בשבועות הקרובים, ומדור הפנאי, שבו אלי עובדת, הוא הבא בתור, ואיתו מחלקת החדשות. המעבר שלהם יתוזמן בקפדנות, כך שהעיתון של שבת עדיין יצא ממשכנו הישן ברחוב טרנר, ואילו העיתון של יום שני יצוץ כבאורח פלא מכתובתו החדשה.

 

הבניין הישן, שבו שכן העיתון במשך כמעט מאה שנה, כבר לא עונה על הדרישות, לדברי ההנהלה, מפני שהוא אינו משקף את האופי הדינמי והמשתנה של איסוף חדשות בעידן המודרני; ובעיקר מפני שיש בו יותר מדי מקומות מסתור לטעמם של הבוסים, כפי שמציינים הכתבים בזעף כשהם נשלפים מעמדותיהם כמו חלזונות שנצמדים בעיקשות לשלד ספינה מחורר.

 

"לדעתי, אנחנו צריכים לחגוג את המעבר," אומרת מליסה, הבוסית של אלי, בחדרה שכבר התרוקן כמעט מכל ציוד. היא לובשת שמלת משי בצבע יין. על אלי, השמלה הזאת היתה נראית כמו כתונת לילה של סבתא שלה; אבל על מליסה היא נראית כמו שהמעצב התכוון שתיראה - אופנה עילית מתריסה.

 

"לחגוג?" אלי מלכסנת מבט אל הסלולרי המושתק שלה. הכתבים האחרים יושבים מסביב בדממה ובלוק כתיבה על ברכיהם.

 

"כן. דיברתי עם אחד מעובדי הארכיון שלשום בערב. לדבריו, יש שם המון תיקיות ישנות שכבר שנים לא הציצו בהן בכלל. הייתי רוצה כתבה על מדורי נשים לפני חמישים שנה. אילו שינויים חלו מאז בגישות, באופנה, בנושאים שהעסיקו את הנשים. אני רוצה השוואה בין מקרים מייצגים - אז ועכשיו - זה מול זה."

 

מליסה פותחת תיקייה ושולפת כמה דפי A3 מצולמים. היא מדברת בביטחון קליל, כמו מישהי שרגילה שמקשיבים לה. "הנה דוגמה ממדור הייעוץ שלנו לפני עשרות שנים: 'מה אני יכול לעשות כדי שאשתי תתלבש יפה יותר ותיראה מטופחת יותר? אני מרוויח אלף וחמש מאות לירות שטרלינג בשנה ומתחיל לעלות בסולם הדרגות בארגון שעוסק במכירות. לא פעם קורה שלקוחות מזמינים אותי אליהם, אבל אני נאלץ להתחמק מהמפגשים האלה, כי למען האמת, אשתי נראית פשוט נורא׳."

 

צחקוק חרישי עובר בין היושבים בחדר.

 

"'ניסיתי לדבר איתה בעדינות, אבל היא אומרת שאין לה שום עניין באופנה, בתכשיטים ובאיפור. למען האמת, היא לא נראית כמו שהייתי רוצה שהיא תיראה - כמו אישה של גבר מצליח׳."

 

פעם ג'ון סיפר לאלי שאשתו הפסיקה להתעניין במראה שלה אחרי שהילדים שלהם נולדו. רגע אחרי שהעלה את הנושא כבר מיהר לשנות אותו ולא התייחס אליו שוב, כאילו הרגיש שהאמירה הזאת היא בגידה חמורה יותר מסקס עם אישה אחרת. אלי הסתייגה מן הנאמנות הג'נטלמנית הזאת, אם כי במידה מסוימת גם העריצה אותו על כך. בכל מקרה, מאז דמיינה את אשתו כמרושלת ומוזנחת, לבושה בחלוק מוכתם, מחזיקה תינוק מייבב ומנדנדת לבעלה על משיכת יתר בבנק. אלי רצתה להגיד לג'ון שהיא אף פעם לא תהיה כזאת.

 

"אפשר להציג את השאלות האלה למישהי שכותבת טור עצות כזה כיום." רופרט, שאחראי לתוכני סוף השבוע, גוחן קדימה ומציץ בדפים המצולמים האחרים.

 

"אני לא בטוחה שיש צורך. תקשיבו לתשובה: 'אולי אשתך פשוט לא מבינה שהיא חלק מחלון הראווה שלך. אולי היא אומרת לעצמה (אם היא חושבת על כך בכלל), שכבר השיגה את כל מה שנחוץ לה — נישואים, ביטחון ואושר — ואם כן, מדוע עליה לטרוח?'"

 

"אה," רופרט אומר. "'השלווה העמוקה של מיטת הנישואים', כמו שאמרה סטלה קמפבל."

 

"'לא פעם ראיתי את תוצאות התהליך המהיר הזה אצל בחורות מאוהבות ואצל נשים שנהנות מן המעטפת הרכה של נישואים רבי־שנים'", ממשיכה מליסה לקרוא מהדף. "'רגע אחד הן נוצצות כמו צבע טרי, נאבקות בגבורה על היקף המותניים, מיישרות בקפידה כל תפר ומזליפות על עצמן בושם. ואז גבר כלשהו אומר, 'אני אוהב אותך', וכהרף עין הבחורה הזוהרת הזאת נעשית מרושלת כמו סחבה. סחבה מאושרת׳."

 

החדר נמלא לרגע בצחוק מנומס.

 

"אז מה אתן בוחרות, בנות?" מליסה מרימה את עיניה מהדף ומביטה סביב. "להיאבק בגבורה על קו המותניים, או להיות סחבות מאושרות?"

 

"נדמה לי שהיה סרט כזה פעם," רופרט אומר. חיוכו נגוז כשהוא מבין שהצחוק דעך.

 

"אפשר להפיק לא מעט מהחומרים האלה." מליסה מצביעה בידה על התיקייה. "אלי, תוכלי לבדוק את זה אחרי הפסקת הצהריים? תראי מה עוד אפשר למצוא. אני מדברת על טווח של ארבעים־חמישים שנה אחורה. לא מאה שנה - זה כבר יהיה מנוכר מדי. העורך רוצה שנבליט את המעבר מהישן לחדש, כך שהקוראים ירגישו כאילו הם מצטרפים למסע שלנו."

 

"מה, את רוצה שאני אעבור על הארכיון?"

"זאת בעיה?"

 

לא למי שאוהב לשבת במרתפים אפלים, שמלאים בניירות מצהיבים ומנוהלים על ידי לא־יוצלחים בעלי דפוסי חשיבה סטליניסטיים, שלא ראו אור יום כבר שלושים שנה בערך. "שום בעיה," היא אומרת בעליצות. "אני בטוחה שאני אמצא משהו."

 

"קחי איתך מתלמדים, אם את צריכה עזרה. שמעתי ששתיים כאלה מתחבאות במטבחון של מדור האופנה ומחכות להזדמנות."

 

סיפוק מרושע חולף על פניה של מליסה כשהיא מדמיינת את שתי הליצניות האלה, ששואפות להשתחל מתישהו לנעליה של אנה וינטור, נאלצות להתפלש בתוך קרביו של העיתון. אבל אלי לא מבחינה בכך, כי היא עסוקה במחשבה אחרת: במרתף יש קליטה סלולרית?

 

"דרך אגב, אלי," אומרת מליסה, "איפה היית בבוקר?"

"מה?"

 

"בבוקר. רציתי שתשכתבי את הכתבה הזאת על ילדים ושכול. זוכרת? ואף אחד לא ידע להגיד לי איפה את."

"יצאתי לראיין מישהו."

"מי?"

 

כל מומחה לשפת גוף, אלי חושבת, היה בוודאי מבין שהחיוך התמים של מליסה הוא בעצם חשיפת שיניים עוינת.

"עורך דין. מקור מידע. קיוויתי לכתוב משהו על סקסיזם בלשכה." הדברים נפלטים מפיה כמעט לפני שהיא מבינה מה היא אומרת.

"סקסיזם והעיר הגדולה. לא נשמע מקורי במיוחד. מחר בבוקר אני רוצה לראות אותך ליד השולחן שלך בשעה המתאימה. ראיונות ניסיוניים תעשי בזמנך הפנוי. ברור?"

 

"כן."

"טוב. אני רוצה כפולת עמודים למהדורה הראשונה שתצא מהבניין החדש. משהו בכיוון של 'הכול השתנה אבל נשאר אותו דבר'." היא משרבטת משהו ביומן שלה, שעטוף בכריכת עור. "נושאי התעניינות, פרסומות, שאלות למדורי ייעוץ... תביאי לי כמה עמודים לקראת סוף היום ונראה מה הצלחת למצוא."

 

"בסדר גמור." אלי מעלה על פניה חיוך מקצועי מושלם, פוסעת בעקבות האחרים ויוצאת מחדרה של העורכת.

 

כל היום הייתי במקבילה המודרנית לתופת, היא מקלידה ועוצרת רגע ללגום קצת מהיין. בארכיון של העיתון. יש לך מזל שאתה מתעסק רק בסיפורים בדיוניים.

 

הוא שולח לה הודעות מחשבון ההוטמייל שלו. שם המשתמש שלו הוא "הלבלר המושחז" - בדיחה פרטית שלהם. היא יושבת על כיסא המחשב, רגליה אסופות תחתיה, מחכה ומנסה לשכנע את המכשיר שיאותת לה על תשובתו.

 

כופרת שכמוך. אני מת על ארכיונים, המסך משיב. תזכירי לי לקחת אותך לספריית העיתונות הבריטית בפגישה המסעירה הבאה שלנו.

היא מחייכת. אלוף הבילויים, כמו תמיד.

משתדל.

 

העובד הנורמלי היחיד שם נתן לי רק חבילת ניירות גדולה. לא בדיוק חומר קריאה מסעיר לפני השינה.

היא חוששת שזה יישמע כמו גערה, ולכן היא מוסיפה רגשון מחויך, אבל אז היא מקללת את עצמה, כי היא נזכרת שג'ון כתב פעם מאמר שלם על הרגשונים, שהם מקור כל הרע בתקשורת המודרנית.

 

זה היה סמיילי אירוני, היא מוסיפה ותוחבת יד מאוגרפת לפיה.

שנייה. טלפון.

המסך דומם.

 

בטח אשתו מטלפנת אליו. הוא במלון בדבלין. בחדר שמשקיף אל הים, ככה הוא סיפר לה. היית נהנית כאן. מה היא אמורה לענות על זה? ״אז תיקח אותי בפעם הבאה״? תובעני מדי. "כן, בטח הייתי נהנית"? נשמע כמעט מריר. "כן", ענתה בסופו של דבר ופלטה אנחה ארוכה, בלתי־נשמעת.

 

המצב הזה הוא אך ורק באשמתה, ככה החברים שלה אומרים לה. ולשם שינוי היא לא יכולה לחלוק עליהם.

 

היא פגשה אותו ביריד ספרים בסאפוק, כשבאה לראיין אותו - סופר שכותב מותחנים וגורף הון. היא ידעה שקוראים לו ג'ון אַרמֶר, ושהגיבור שלו, דן הובסון, הוא תרכובת כמעט קריקטוריסטית של מאפיינים גבריים מיושנים. היא קבעה את הריאיון לארוחת הצהריים וציפתה לניסיונות הגנה קלושים על סוגת המותחנים, משובצים בקיטורים על תעשיית המו"לות. ראיונות עם סופרים די שעממו אותה בדרך כלל. יתרה מזאת, היא ציפתה לגבר שמנמן בגיל העמידה, רפוס מרוב שנות ישיבה מול השולחן.

 

אבל הגבר הגבוה והשזוף שקם ללחוץ את ידה היה חטוב ומנומש, והזכיר לה איכר דרום אפריקאי מסוקס. הוא היה משעשע, מקסים, אדיב ובעל הומור עצמי. הוא הפך את הריאיון לשיחה עליה, התעניין בחייה ולבסוף הסביר לה את התיאוריות שלו על מקורות השפה ועל כך שהתקשורת האנושית נהפכת למשהו דל ומכוער עד כדי סכנה.

 

רק כשהגיעו לקפה שמה לב שכבר כמעט ארבעים דקות לא קירבה את קצה העט אל בלוק הכתיבה.

כשיצאו מהמסעדה ופסעו בחזרה לעבר יריד הספרים, השמש החורפית כבר נעלמה מאחורי הבניינים הנמוכים, והרחוב הראשי הלך והשתתק. אלי שתתה יותר מדי והגיעה לשלב שבו פיה פרק כל עול ופלט מילים עוד לפני שהספיקה לבחון אותן.

"יש שפות שאני כל כך אוהבת את הצליל שלהן," אמרה.

 

"למשל?"

 

"ספרדית. ובעיקר איטלקית. כנראה זאת הסיבה שאני אוהבת אופרות איטלקיות. אבל אופרות בגרמנית אני לא סובלת. כל הצלילים הגרוניים הנוקשים האלה." הוא שקל את הדברים, ושתיקתו ערערה אותה. ״אני יודעת שזה נורא לא אופנתי,״ המשיכה ללהג, ״אבל אני מתה על פוצ'יני. אני אוהבת את הרגשנות הזאת. את ה־ר' המתגלגלת, את הסטקטו של המילים..." קולה גווע כשקלטה שהוא לא בדיוק מקשיב לה.

 

הוא נעצר בפתח אחד הבתים, העיף מבט קצר אל הרחוב שמאחוריהם והסתובב בחזרה אליה. "אני לא אוהב אופרה." הוא נעץ בה מבט כשדיבר, כאילו הוא מציב לה אתגר. היא הרגישה איך משהו מתמוסס עמוק בקרקעית בטנה. אוי אלוהים, חשבה.

 

"אלי," אמר אחרי דקה ארוכה של שתיקה. זאת היתה הפעם הראשונה שקרא בשמה. "אני חייב לקחת משהו מהמלון שלי לפני שאני חוזר ליריד. רוצה לבוא איתי?"

 

עוד לפני שסגר את דלת החדר, כבר הסתערו זה על זה, נצמדו זה אל זה בשפתיים להוטות, וידיהם ביצעו את כוריאוגרפיית ההתפשטות הבהולה והמשולהבת.

 

לאחר מכן תיזכר בהשתאות בהתנהגות שלה, כאילו היא משקיפה מרחוק על סטייה כלשהי. מאות פעמים הריצה את הקטע בדמיונה, עד שהמשמעות והרגש העז נשחקו, ונותרו פרטים בלבד. התחתונים היומיומיים האפרוריים שלה שהתעופפו אל קולב הבגדים; איך צחקקו כמו מטורפים על הרצפה אחר כך, מתחת לכיסוי המיטה הסינתטי המקושקש; העליצות והחביבות המוגזמת של ג'ון כשניגש אל פקיד הקבלה ומסר לו את המפתח לפנות ערב.

 

אחרי יומיים הוא התקשר, כשהתרוממות הרוח המהממת של היום ההוא דעכה למשהו מאכזב יותר.

״"את יודעת שאני נשוי," אמר. "קראת את קורות החיים שלי."

 

נכנסתי לכל קישור שלך בגוגל, אמרה לו בלבה.

"אף פעם לא... בגדתי בה. עדיין קשה לי לעכל את מה שקרה."

"כנראה בגלל הפשטידה," התלוצצה והתכווצה מיד במבוכה.

 

"את עושה לי משהו, אלי האוורת. לא כתבתי מילה כבר ארבעים ושמונה שעות." הוא שתק רגע. "בגללך אני שוכח מה אני רוצה להגיד."

אז הלך עלי, חשבה, כי ברגע שחשה את כובד גופו, את שפתיו, ידעה - למרות כל עקרונותיה וכל מה שאמרה אי־פעם לחבריה על גברים נשואים - שאם רק ירמוז לה, ולו בניד עפעף, היא תיסחף איתו הלאה.

 

שנה עברה מאז, והיא עדיין לא החלה לחפש לה מוצא מן המערבולת הזאת.

הוא חוזר למחשב שלו כארבעים דקות לאחר מכן. בזמן הזה היא כבר עזבה את המחשב שלה, הכינה לעצמה עוד משקה, שוטטה בדירה בחוסר מעש, סקרה את עור פניה במראה שבחדר האמבטיה, ובסוף אספה גרביים תועים וקלעה אותם לסל הכביסה. היא שומעת צליל הודעה וצונחת שוב על כיסא המחשב.

 

מצטער. לא התכוונתי להתעכב כל כך הרבה. מקווה שנדבר מחר.

בלי שיחות לסלולרי, הוא אמר. מסוכן מדי.

 

אתה במלון עכשיו? היא מקלידה במהירות. אני יכולה להתקשר לחדר שלך. המילה המדוברת היא מותרות, הזדמנות נדירה. אלוהים, כמה היא משתוקקת לשמוע את צליל קולו עכשיו.

 

חייב לרוץ לארוחת ערב, מקסימה שלי. מצטער — כבר באיחור. נהיה בקשר. X

 

והוא נעלם.

 

היא מביטה בצג הריק. עכשיו הוא בוודאי חוצה במהירות את מבואת המלון, מהלך קסם על פקידי הקבלה ונכנס למכונית שמארגני היריד שלחו לו. בהמשך הערב יישא נאום קליל ושנון, ואחר כך, בארוחה, ישעשע בחיוך נוגה את בני המזל שיסעדו איתו. כן, הוא שם, חי את חייו במלואם, בזמן שהיא הכניסה את חייה להמתנה עד הודעה חדשה.

 

מה היא עושה, לכל הרוחות?

 

"מה אני עושה, לכל הרוחות?" היא אומרת בקול וסוגרת את חלון השיחה. היא צועקת את תסכולה אל תקרת חדר השינה וצונחת על מיטתה הגדולה והריקה. היא לא יכולה להתקשר עכשיו לחברים שלה; יותר מדי פעמים הם הקשיבו לה בסבלנות ויעצו לה, והיא משערת מה תהיה תגובתם, כי זאת התגובה האפשרית היחידה. כן, דבריו של דאגלס הכאיבו לה, אבל זה בדיוק מה שהיא היתה אומרת במקומו.

 

היא מתיישבת על הספה ומדליקה את הטלוויזיה. בסופו של דבר היא מעיפה מבט בדפים שמשני צדיה, מרימה אותם ומניחה אותם על ברכיה ומקללת את מליסה. ״זאת ערימה אקראית,״ אמר עובד הארכיון. פיסות נייר חסרות תאריך, בלי שום קטגוריה ברורה. ״אין לי זמן לעבור על הכול. אנחנו מוצאים עכשיו כל כך הרבה ערימות כאלה.״ הוא היה היחיד שם שלא נראה קרוב לגמלאות. לרגע תהתה למה לא הבחינה בו קודם.

 

"תסתכלי אם משהו כאן נראה לך מעניין." הוא גחן קדימה כקושר קשר. "מה שלא תצטרכי — תזרקי לפח, אבל אל תגידי כלום לבוס שלי. בשלב הנוכחי אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לעבור על כל פיסת נייר."

 

די מהר מתברר שהערימה אכן אקראית לגמרי: כמה ביקורות תיאטרון, רשימת נוסעים בספינת שעשועים, תפריטים מארוחות ערב חגיגיות שהעיתון ערך. היא מעלעלת בדפים ומדי פעם מעיפה מבט בטלוויזיה. שום דבר מכל אלה לא ילהיב את מליסה.

 

בהמשך היא נתקלת בתיקייה מהוהה. הדפים שבתוכה נראים כמו מסמכים רפואיים. מחלת ריאות כלשהי. משהו שקשור לאסבסט. היא מתכוננת לזרוק את כולה לפח, אבל קצה נייר תכלכל מושך את תשומת לבה. היא שולפת אותו באצבע ואגודל: מעטפה, ועליה כתובת בכתב יד. המעטפה כבר פתוחה, ובראש המכתב שבתוכה מתנוסס התאריך 4 באוקטובר, 1960.

 

מחמל נפשי,

 

התכוונתי לכל מילה שאמרתי. הגעתי למסקנה שנוכל להתקדם הלאה רק אם אחד מאיתנו יקבל החלטה נועזת.

 

לא התברכתי בחוזק כמו שלך. כשפגשתי אותך לראשונה, חשבתי שאני רואה לפני יצור קטן ושברירי, שצריך לגונן עליו. עכשיו ברור לי שטעיתי לגמרי. מבין שנינו, דווקא לך יש כוח רב יותר, כי יש ביכולתך לחיות עם ההבנה שאהבה כזאת אכן אפשרית, אף שלא נזכה לממש אותה.

כולי תקווה שחולשתי לא תיזקף לחובתי. אוכל לשרוד רק אם אהיה במקום שבו לא אראה אותך, שבו לא אחשוש מהאפשרות שאראה את שניכם יחד. אין לי ברירה אלא לחיות במציאות שבה אירועי היומיום יהדפו אותך ממחשבותי, דקה אחר דקה, שעה אחר שעה. ומצב כזה לא ייתכן כאן.

 

לכן החלטתי לקבל את המשרה ולנסוע. ביום שישי, בשעה 19:15, אהיה על רציף 4 בתחנת פדינגטון, ולא יהיה אדם מאושר ממני אם יהיה לך אומץ לבוא איתי.

 

ואם לא, אבין שכל רגשותינו בכל זאת לא הספיקו. לא אאשים אותך, מחמל נפשי. ברור לי שהשבועות האחרונים יצרו קשיים בלתי־נסבלים בעולמך, וגם עלי הנטל הכבד מעיק מאוד. לא אוכל לשאת את המחשבה שאגרום לך סבל כלשהו.

 

אחכה על הרציף מרבע לשבע. לבי ותקוותי נתונים בידך.

שלך,

ב'

 

אלי קוראת את המכתב פעם נוספת ושמה לב שעיניה נמלאות דמעות משום־מה. היא לא מסוגלת להתיק את מבטה מכתב היד הגדול והברור; הבהילות שבמילים מזנקת אל עיניה גם יותר מארבעים שנה לאחר כתיבתן. היא הופכת את המעטפה ומחפשת רמזים כלשהם. לפי המעטפה, המכתב נשלח לת״ד 13, לונדון. לגבר? לאישה? ומה קרה בסופו של דבר לשני האנשים האלה? היא תוהה בלבה.

 

ואז היא קמה, מחזירה את המכתב בזהירות למעטפה וניגשת למחשב. היא פותחת את חלונות הדוא״ל ולוחצת ״רענן״. שום דבר לא התחדש מאז ההודעה שקיבלה ב־19:45.

 

חייב לרוץ לארוחת ערב, מקסימה שלי. מצטער — כבר באיחור. נהיה בקשר. X

 

רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: AFP
"מכתב אחרון ופרידה"
צילום: AFP
לאתר ההטבות
מומלצים