ווסטברוק? זה ה-MVP האמיתי של העונה

עונת 2016/17 ב-NBA תיזכר, לפחות כך נראה כרגע, כעונת המספרים המפלצתיים, בהובלת הארדן את ווסטברוק כשמאחוריהם אנתוני דייויס ודמרקוס קאזנס. לצורך הבהרה, התואר most valuable player יכול להתפרש בשתי צורות: השחקן הכי יעיל, ואז שחקן שדופק מספרים אבל מפסיד יכול להיחשב כמועמד, ויכול להתפרש גם כשחקן שהערך שלו הוא הכי גבוה לקבוצה, לאו דווקא מספרית, כמו לברון ג'יימס שללא שום ספק נמנה בראש רשימה זאת.

אבל לברון הוא MVP בכל עונה, למרות שעד עתה זכה "רק" ארבע פעמים בתואר האישי, אחת פחות מהאליל שלו ג'ורדן. אז את העונה הזאת אנו נזכור בעיקר בזכות הארדן את ווסטברוק, שמייצגים את שתי הגישות בצורה מובהקת.

ווסטבור קוארדן מתחבקים(צילום: AP)

מצד האחד קשה להישאר אדישים כלפי העונה ההיסטורית של ראסל ווסטברוק, שעד לכתיבת שורות אלה מחזיק בממוצע עונתי של טריפל דאבל עם 31 פלוס מינוס בנקודות. פשוט טירוף, וללא ספק מגיעים לו כל הסופרלטיבים. אוקלהומה (16:23) שלו כרגע חזק בתוך תמונת הפלייאוף למרות אובדן דוראנט ואיבקה בטרייד מוזר על אולאדיפו שנפצע מכל זבוב.

אבל אני לא יכול להגיד שמעבר לווסטברוק יש פה שחקן שעשה קפיצת מדרגה משמעותית. אדאמס ממשיך בגרף העלייה שלו כסנטר הגנתי וקאנטר נותן נקודות מהספסל וזהו. אנדרה רוברסון שהראה ניצוצות הגנתיים בפלייאוף אשתקד מול ג"ס לא קפץ, לסאבוניס ייקח עוד זמן הסתגלות וג'ריאן גרנט עוד בוסר. ולכן אני מצביע לכיוון אחד, וזה ווסטברוק שלא מרים את חבריו ברמה אלא מסתפק ביכולות הקיימות.

מהצד השני עומד האיש והזקן, ג'יימס הארדן. לאורך השנים ביוסטון הארדן נחשב לפרימדונה הגנתית. כמויות של קטעי "שאקטין אה פול" וצחוקים ברשתות כנראה עשו את שלהם. הארדן שמע ויישם. אחרי שבשנה שעברה סיים שני במרוץ אחרי סטף קרי שנבחר פה אחד, הארדן, כמו חברו מאוקלהומה, נותן עונה מספרית מדהימה, כולל הופעת הטריפל-דאבל הכי גדולה אי פעם.

(צילום: AP)

אבל גם פה הסיפור הוא במה שנמצא ליד, והצוות המסייע של הארדן בנוי היטב. בצד הוותיק נמצאים ברואר, אריזה, ננה ואריק גורדון שנותן עונת תקומה ומגיע למיצוי כמעט מקסימלי של יכולות הקליעה שלו (במאבק עם קרי על מלך השלשות העונה). ודווקא אחרי שנפרדו מהאוורד בקיץ ללא תמורה, הרוקטס הנחיתו את ראיין אנדרסון, שנחשב אולי לסטרץ' 4 הטוב בליגה בימים מסוימים, כאשר אליהם מצטרף צוות צעיר ואתלטי - מונטרזל הארל, קלינט קאפלה, סאם דקר ופטריק בברלי. תחת ד'אנטוני, פתאום כל השחקנים הללו נראים כמי שמסוגלים לעשות בעיות ליריבות מהמערב, אבל כנראה לא לזכות בתואר.

גם ד'אנטוני, שמלבד פיניקס של נאש וסטודמאייר כשל בתפקידיו בלייקרס ובניו יורק, נראה פתאום כמי שראוי לתואר מאמן העונה, כשיוסטון שלו עומדת על 9:31 ורחוקה שלושה משחקים מגולדן סטייט, הראשונה בליגה.

אז אתם מבינים שהארדן הוא הבחירה הנכונה לתואר האישי, כשהוא מזכיר לי ולנו שחקנים כמו פעם. אחח, איזה כיף שיש לנו תיש, ולתיש יש זקן ושמו הארדן...