שקט, בבקשה!
המערכת משתגעת, והאוהדים משתגעים איתה. מכבי חיפה מחליפה ומנסה כיוון חדש כל כמה חודשים עקב הצורך לרצות. שהמועדון יעצור לרגע מלהיות מכונה מפוארת, ויפנה אנרגיה לשימון המכונה
אז מכבי חיפה סופרת כבר חמש וחצי שנים לתקופה הרעה, ולשם שינוי ברצוני להציע שהבעיה רחבה יותר מיענקל'ה, רוני לוי, סקאוטינג או קללת האצטדיון החדש. אני סבור שבעצם הספירה טמונה הבעיה.
אני, כמו רבים מבני דורי והצעירים יותר, ידעתי בעיקר הצלחות וריגושים, ולמעשה התקופה הזו היא התקופה הקשה הראשונה מאז מיצוב מעמדה של חיפה כקבוצה גדולה בישראל, אי שם בסוף שנות השמונים.
הקבוצה, ובעיקר המערכת, לא התנסתה בתקופה כל כך ארוכה של בינוניות, כי בשנות ה־60 וה־70 לא היה מי שציפה ממנה להצלחות כבירות, ולראשונה היא עומדת בפני מבחן מתמשך זה. מי שיגיד שכבר חווינו תקופה ארוכה בסוף שנות ה־2000, בין האליפות ללא הפסד של אברם גרנט לתחילת השושלת, מתעלם מחוסר הרלוונטיות של הקבוצה הנוכחית בהשוואה לזו שבסופה התגלו יניב קטן, ריימונדאס ז'וטאוטאס ויוסי בניון. בשבע השנים ה"רעות" על הדשא התרוצצו חיים רביבו, איל ברקוביץ' וראובן עטר שלא לקחו אליפות. חיפה נלחמה במכבי ת"א אגדית ואחריה בבית"ר ירושלים עקשנית. שלוש פעמים מקום שני, פעם אחת שלישי, רבע גמר אירופי ובעיקר התמודדות אמיתית בצמרת.
בכל מחשבה הגיוניות מכבי חיפה לא אמורה לעניין עכשיו אף אדם מלבד עובדיה, אך ספורט אינו קשוב לחוקי ההיגיון. גידול מנויים מתמשך, מעבר לאצטדיון חדש, תחושה של הצלת המולדת אותה חווים רבים מהאוהדים – כל אלו יוצרים מפלצת שרק מאכילה את עצמה, ואפילו הטור הזה תורם להאכלת המפלצת.
המערכת משתגעת, והאוהדים משתגעים איתה. הקבוצה פשוט מחליפה ומנסה כיוון חדש כל כמה חודשים עקב הצורך לרצות: שחקני נוער, רכש יקר, רכש צעיר, רכש מוכח, רכש תמוה, רכש מגרמניה בגיל 34, ניקוי אורוות, בלמים בחצי מעמדות ההרכב, יועץ מקצועי, מנג'ר ספורטיבי, משכורות גבוהות, אופנות מתחלפות, עונה פיננסית, סמל שהוא מאמן, מאמן שהוא חיזוק, מאמן זר, מאמן מוזר, מאמן בובה. שיגעון טוטאלי.
אם אתה בונה סגל שיש בו לפחות חמישה או שישה שחקנים עם קבלות בליגה, ועוד זר או שניים עם רקורד סביר פלוס, וכל מה שיוצא זה מבצעים אישיים של שני שחקנים ותו לא – ישנה בעיה – והיא כלל לא פשוטה. אז הסגל לא מאוזן, אבל לטעמי בעיקר לא מאומן, ועברו בתקופה הנדונה מאמנים רבים לצערי, שלפחות חלקם היוו קונצנזוס. זו המערכת שלא שקטה. קחו את הסגל הנוכחי או דומיו מהשנים האחרונות ותדביקו לו שם אחר, באצטדיון אחר, נגיד לקבוצה כמו קריית־שמונה או מכבי פ"ת והם מסיימים במקום השלישי בקלות, ובעונה כזו של מכבי ת"א לדעתי גם במקום השני.
תיזכרו בתחושה שאתם מנסים לעשות משהו, אבל אתם לרוע מזלכם גרועים בו, ממש גרועים. אם יגיע אדם ויעודד בקריאות קלישאתיות – "לא נורא, אתם בסדר גמור" תרצו לקבור את עצמכם באדמה, הרי הוא רק מרחם וגם הוא יודע שמה לעשות, אתם כרגע לא טובים. אתם כרגע רוצים רק שקט ושאף אחד לא ילחיץ אתכם. עכשיו דמיינו את אותו אדם מביא 25,000 חברים לצפייה בכישרונכם המפוקפק. לפעמים כשאתה אוהב מדי אתה חונק, אז בואו נשחרר. לא באכזבה, אלא מאהבה.
בואו לא נכתוב טורים, לא נספור ימים, ולא נגדיל שוב את מספר המנויים. שקט, שלווה, קבוצה שמתהווה. מנצחת, מפסידה, זה לא משנה, אנחנו מתעניינים רק בגלל חיבור רגשי שלא חולף. שישחקו קצת מול 4,000 צופים, כי יש כמה שחקנים שעוד לא גדלו לתוך המעמד, ואם לא קוראים לך פראליה/ז'וטה/יעקובו, קשה לך לעבור מרמת השרון של שישי בצהריים לקרנבל של 30,000 בנוהל בסמי עופר. שיחברו שני פאסים, שיעבדו על משהו באימון וינסו אשכרה ליישם במגרש. שלא ישמעו בוז, ולא עידוד בכל מחיר, שינקו ויתנקו. שיתחברו למועדון ולחולצה.
שהדוברות תדאג לייצר קצת מרחק. שלא תקראו טורים כמו שלי. שהמועדון יעצור לרגע מלהיות מכונה מפוארת, ויפנה אנרגיה לשימון המכונה. שקט, שקט, שקט. שקט עד כדי שממה משעממת.
ואז ננסה לחזור לאט לאט, כי הרגש לא חולף. הרוב שמרחוק יעקוב יצטרף לגרעין שלא יעזוב ונגלה איך משחק קשר האחורי שהוחתם לפני חצי שנה, ושיש שני פסים לבנים חדשים בחולצה הירוקה. נשב ונמחא כפיים לשחקנים שנרגשים לקראתנו, ונלמד שוב לאהוב מקרוב... בינינו, מה כבר יש לנו להפסיד מלנסות?
לפנייה לכתב/ת 
