"לילות טוקיו": לכתוב על היאקוזה ולהישאר בחיים

ב"לילות טוקיו" מובא סיפורו האמיתי והלא-ייאמן של ג'ייק אדלסטיין, צעיר יהודי-אמריקני שהגיע לטוקיו ללמוד יפנית, ועם סיום לימודיו התחיל לעבוד ככתב פלילים ב"יומיאורי שינבון", העיתון הנפוץ ביותר ביפן. במשך שתים־עשרה שנה הוא סיקר את הצד האפל של יפן: סחיטה, רצח, סחר בבני אדם, עבירות צווארון לבן וזנות, וחקר לעומק את עולמו המיוחד של ארגון היקוזה (המאפיה היפנית) וכן, גם של בעלי דוכנים ישראלים בטוקיו.

הסקופ האחרון של אדלסטיין חשף שערורייה שהדיה הגיעו עד למסדרונות הבוהקים של משרדי האפ־בי־איי ואשר הובילה לאיום על חייו ועל חיי משפחתו. "לילות טוקיו" פותח צוהר לצדדים הפחות מוכרים של התרבות והחברה היפניות ומספר כיצד נהפך בחור יהודי־אמריקאי רגיל לעיתונאי מוערך שהיקוזה מציע פרס על ראשו. בואו לקרוא את הפתיח מתוך הספר.

• רוצים לקרוא את "לילות טוקיו" (הוצאות פן וידיעות ספרים) בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון, לאייפד ולאנדרואיד
  

פרולוג:

"או שאתה מוחק את הסיפור, או שאנחנו מוחקים אותך. ואולי את המשפחה שלך. אבל נחסל אותם ראשונים, כדי שתלמד לקח לפני שתמות."

האוֹכֵף הלבוש היטב דיבר לאט מאוד, כפי שאנשים נוהגים לדבר עם מטומטמים או ילדים או כפי שיפנים מדברים לפעמים אל זרים תמימים.

ההצעה היתה ברורה למדי.

"תעזוב את הסיפור ואת הג'וב שלך, וזה יהיה כאילו שום דבר לא קרה. אם תכתוב את הכתבה, לא יהיה מקום במדינה הזאת שלא נצוד אותך. ברור?"

זה אף פעם אינו רעיון חכם להסתבך עם היָמָגוּצ'י-גוּמי, ארגון הפשע הגדול ביותר ביפן. הוא מונה ארבעים אלף חברים, פוטנציאל להרבה אנשים כועסים.

המאפיה היפנית. אתם יכולים לקרוא להם היָקוּזָה, אבל רבים מהם מעדיפים לקרוא לעצמם גוֹקוּדוֹ, שמשמעותו המילולית "הנתיב האוליטמטיבי". הימגוצ'י-גומי נמצאים בראש ערימת הגוקודו. ומבין תתי-הקבוצות הרבות המרכיבות את הימגוצ'י-גומי, הגוֹטוֹ-גומי, המונה תשע מאות חברים, הוא הנבזי ביותר. הם משספים את פניהם של במאי קולנוע, הם משליכים אנשים ממרפסות של בתי מלון, הם דוהרים עם בולדוזרים לתוך בתי מגורים.

האיש שישב מולי והציע לי את העסקה הזאת היה שייך לגוטו-גומי.

הוא לא השמיע את ההצעה בדרך מאיימת. הוא לא לעג ולא צמצם את עיניו. פרט לחליפתו הכהה, הוא אפילו לא נראה כמו יקוזה. היו לו כל עשר אצבעות הידיים. הוא לא גלגל בפיו את ה-ר' בדומה לבריונים בסרטים. אם בכלל, הוא הזכיר מלצר זועף במסעדת יוקרה.

הוא הניח לאפר הסיגריה שלו לנשור על השטיח, ואז כיבה אותה כבדרך אגב במאפרה. הוא עישן סיגריות מסוג הוֹפּ. קופסה לבנה, אותיות דפוס - כתבים שמים לב לפרטים כאלה - אבל אלה לא היו סיגריות הופּ רגילות. הן היו קצרות בחצי, הגרסה העבה. יותר ניקוטין. קטלני.

היקוזה הגיעו לפגישה הזאת עם אוכף שני, שלא הוציא מפיו הגה. "השקט" היה רזה וכהה ובעל פני סוס, והיה לו שיער ארוך ופרוע בצבע כתום - מראה הצָ'הָטסוּ. הוא לבש חליפה כהה זהה.

באתי עם תגבורת, שוטר נמוך דרג שהוצב בעבר בכוח המשימה למלחמה בפשע המאורגן במחוז סאיטָמָה. צ'יָיקי סֶקיגוּצ'י. הוא היה מעט גבוה ממני, כהה כמעט כמוני, בעל מבנה רחב, עיניים שקועות ותסרוקת אלביס משנות החמישים של המאה שעברה. פעמים רבות חשבו בטעות שהוא יקוזה. לו היה בוחר בדרך האחרת, אני בטוח שהיה הופך לבוס בעולם הפשע וזוכה לכבוד רב. הוא היה שוטר מצוין, חבר טוב, והחונך שלי במובנים רבים, והוא התנדב להתלוות אלי. העפתי אליו מבט. הוא הרים את גבותיו, הטה את ראשו הצדה, ומשך בכתפיו. הוא לא התכוון לתת לי עצות נוספות. לא עכשיו. הייתי לבדי.

"יפריע לך אם אעשן סיגריה בזמן שאני חושב על זה?"

"בבקשה," אמר היקוזה, הוא היה חסר ביטחון עוד יותר ממני.

הוצאתי מז'קט החליפה שלי חפיסת גוּּדָנג גָרָם, סיגריות צפורן אינדונזיות. הן היו עשירות בניקוטין וזפת, והדיפו ניחוח קטורת שהזכיר לי את התקופה שהייתי סטודנט וחייתי במקדש זן. אולי הייתי צריך להפוך לנזיר בודהיסטי. עכשיו כבר היה קצת מאוחר.

תקעתי סיגריה בפי, ובזמן שחיפשתי מצית, הדליק האוכף במיומנות את מצית הדַנהיל שלו וקירב אותו עד שהיה בטוח שהיא הוצתה. הוא היה אדיב מאוד. מקצועי מאוד.

התבוננתי כיצד העשן הסמיך יוצר טבעות בקצה הסיגריה. עלי הציפורן בתערובת הטבק נסדקו והתפצפצו עם כל שאיפה שלי. היה נדמה לי שכל העולם נדם ושזה הצליל היחיד שאני יכול לשמוע. קולות הציפורן הנסדק, המתפצפץ, הניצת. צפורן נוטה לעשות זאת. קיוותי שהניצוצות לא יחרכו חור בחליפה שלי או שלו — אבל למעשה, אחרי מחשבה נוספת, החלטתי שלא באמת אכפת לי.

לא ידעתי מה לעשות או לומר. שום רעיון. לא היה לי מספיק חומר לכתבה. לעזאזל, זה לא היה סיפור. עדיין לא. הוא לא ידע זאת, אבל אני כן ידעתי. המידע שהיה בידי הספיק רק בשביל לגרום לעימות הלא נעים הזה.

אולי יש היבט חיובי בכל הבעיה הזאת. אולי הגיע הזמן לשוב הביתה. כן, אולי עייפתי מלעבוד שמונים שעות שבועיות. אולי עייפתי מלהגיע הביתה בשעה שתיים בלילה ולצאת בשעה חמש. עייפתי מלהיות כל הזמן עייף.

עייף מלרדוף אחרי סקופים. עייף מכך שהמתחרים הקדימו אותי במרדף. עייף מלהתמודד עם שישה דד-ליינים ביום — שלושה בבוקר בשביל מהדורת הערב ושלושה בלילה בשביל מהדורת הבוקר. עייף מלהתעורר עם הנגאובר כל שני וחמישי.

לא חשבתי שהוא משקר. הוא נראה כן מאוד. מנקודת המבט שלו, הסיפור שניסיתי לכתוב יביא למותו של הבוס שלו. לא באופן ישיר, אבל זאת תהיה התוצאה. הכוונה לאויָבוֹן שלו, אביו החלופי. טָדָמָסָה גוטו, הגנגנסטר היפני הידוע לשמצה. כך שזה היה רק טבעי שירגיש שהחיסול שלי יהיה מוצדק.

אבל, אם הייתי עומד בחלקי בעסקה, הם היו מכבדים את החלק שלהם? הבעיה האמיתית היתה שלא הייתי יכול לכתוב את הסיפור. עדיין לא היו בידי כל העובדות. אבל אסור היה שהם ידעו זאת.

כל מה שידעתי היה זה: בקיץ 2001, טדמסה גוטו עבר ניתוח השתלת כבד במרכז דוּמונט לסרטן הכבד של אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס. ידעתי, או חשבתי שאני יודע, מי היה הרופא המנתח שביצע את ההשתלה. ידעתי פחות או יותר כמה גוטו שילם כדי להשיג את הכבד שלו: קרוב למיליון דולר לפי מקורות מסוימים, שלושה מיליון דולר על פי מקורות אחרים. ידעתי שחלק מהכספים לכיסוי הוצאות האשפוז שלו נשלחו מיפן לארצות הברית באמצעות הסניף בטוקיו של אחד מבתי הקזינו בלאס וגאס. מה שלא ידעתי הוא כיצד טיפוס כזה נכנס לארצות הברית מלכתחילה. הוא היה חייב לזייף דרכון או לשחד פוליטיקאי יפני או פוליטיקאי אמריקאי. שמו נכלל ברשימת המעקב של רשויות המכס וההגירה האמריקאים, הבולשת הפדרלית, והמִנהל לאכיפת חוקי הסמים. הוא היה ברשימות השחורות. הוא לא היה אמור להיכנס לארצות הברית.

הייתי בטוח שמאחורי נסיעתו של גוטו והניתוח שעבר מסתתר סיפור גדול. לכן עבדתי עליו במשך חודשים. הניחוש שלי היה שמישהו הלשין עלי בזמן שעבדתי על הסיפור.

שמתי לב שהידיים שלי רועדות. היה נדמה שהסיגריה התנדפה לה בין אצבעותי בזמן שחשבתי.

הדלקתי סיגריה שנייה. וחשבתי לעצמי, איך לעזאזל נקלעתי למצב הזה?

היתה לי הזדמנות אחת לקבל את ההחלטה הנכונה בעניין. לא תתקיים פגישה שנייה. אני לא אוכל להכניס תיקון למהדורה הבאה. יכולתי להרגיש שמשתלטת עלי חרדה, כאבים בבטן, ושעיני השמאלית מתעוותת ללא הפסקה.

עשיתי את העבודה הזאת כבר שתים-עשרה שנה, והייתי מוכן לעזוב. אבל לא כך. איך הגעתי לכאן? שאלה טובה. שאלה טובה יותר מזו שנשאלתי באותו הרגע.

חוט המחשבות שלי ניתק. לא שמתי לב למספר הסיגריות שעישנתי.

"תמחק את הסיפור, או שנמחק אותך," אמר האוכף.

זאת היתה ההצעה.

לא היו לי קלפים ביד, ואזלו לי הסיגריות.

בלעתי, נשפתי, בלעתי עוד קצת, ואז מלמלתי את התשובה שלי. "עשינו עסק," אמרתי. "אני לא... אכתוב את הסיפור... ב'יוֹמיאוּרי'."

"טוב," הוא אמר, מרוצה מאוד מעצמו. "לו אני במקומך, הייתי מסתלק מיפן. הזקן רותח מכעס. יש לך אישה, ושני ילדים, נכון? צא לחופשה. צא לחופשה ארוכה. אולי תחפש עבודה אחרת."

כולם קמו על רגליהם. החלפנו קידות מרומזות — אשר דמו יותר לניד ראש קל — והבטנו זה בזה מבלי למצמץ.

אחרי שהאוכף ועוזרו עזבו, פניתי לסקיגוצ'י. "אתה חושב שעשיתי את הדבר הנכון?"

הוא הניח את כף ידו על כתפי ולחץ בקלילות. "עשית את הדבר היחיד שיכולת לעשות. זה היה הדבר הנכון. אין סיפור שכדאי למות בשבילו, אין סיפור שכדאי שמשפחתך תמות בשבילו. גיבורים הם רק אנשים שנותרו ללא אפשרויות בחירה. לך עדיין היתה בחירה. עשית את הבחירה הנכונה."

איבדתי כל תחושה.

סקיגוצ'י ליווה אותי אל מחוץ למלון, ונכנסנו למונית. נסענו לבית קפה באזור שינג'וּקוּ. התישבנו בתוך תא. סקיגוצ'י שלף את הסיגריות שלו, הציע לי אחת והצית אותה.

"ג'ייק," אמר סקיגוצ'י, "בלאו הכי חשבת לעזוב את העיתון. עכשיו זה עיתוי מצוין. אתה לא פחדן אם תעשה את זה. נשארת ללא קלפים לשחק איתם. האינָגאווה-קאי? הסוּמיוֹשי-קאי? הם נחמדים בהשוואה לחבורה הזאת. אין לי מושג מה הסיפור המחורבן על השתלת הכבד בארצות הברית, אבל ברור שלגוטו יש סיבות טובות שהסיפור לא ידלוף. מה שהוא לא עשה, זה כנראה עניין גדול מבחינתו. תיסוג."

ואז סקיגוצ'י טפח לי על הכתף כדי לוודא שאני שם לב. הוא הביט בעיני בריכוז רב והמשיך לדבר, "תיסוג. אבל אל תוותר על הסיפור. גלה מה מפחיד את הבן זונה. אתה חייב לגלות את זה, מפני שאחרת הסכם השלום שלך עם האיש הזה לא יחזיק מעמד. אני בטוח בזה. החבורה הזאת לא שוכחת שום דבר. אתה חייב לדעת. אחרת תבלה את שארית חייך בפחד. לפעמים צריך לסגת לאחור כדי להשיב מלחמה. אל תרים ידיים. חכה. חכה שנה, שנתיים אם תצטרך. אבל גלה את האמת. אתה עיתונאי. זאת העבודה שלך. זה הייעוד שלך. זה מה שהביא אותך לנקודה הזאת.

"גלה מה מפחיד אותו שיגלו, מה הוא לא רוצה שאנשים ידעו. כי הוא אדם מבוהל, מספיק מבוהל כדי לרדוף אחריך ככה. כשתדע את זה, יהיה לך קלף שתוכל לשחק איתו. תשתמש בו בזהירות. ואז יש לך סיכוי לחזור לעשות את מה שאתה רוצה.

"כשזרקו אותי חזרה לאגף התנועה - מפני שמישהו, אחד מהאנשים שלי, גרם להדחה שלי - רציתי לעזוב את המשטרה. כל יום רציתי לעזוב. אתה לא יכול לתאר לעצמך איזו הרגשה זאת להיות בלש שפתאום מכריחים אותו לרשום דוחות תנועה מפני שאיזה אפס חסר ביטחון, חסר כבוד, לא מצליח להתקדם בדרך אחרת. אבל הייתי חייב לחשוב על המשפחה שלי. הבחירה לא היתה קשורה רק אלי. אז שרדתי את זה. נאלצתי לאכול את זה, מדי יום, אבל הזמן עובר, וכעבור זמן הגיע שינוי, התאפשר לי להציג את עמדתי, ועכשיו חזרתי לעשות את מה שאני די טוב בו. אתה נמצא באותה סירה, ג'ייק. אל תוותר."

סקיגוצ'י צדק, כמובן. זה לא היה הסוף.

אבל אני מקדים את המאוחר.

היו זמנים שבהם לא קוממתי עלי את היקוזה, כשלא הייתי עיתונאי-לשעבר, סחוט, מעשן בשרשרת וסובל מהפרעות שינה. היו זמנים שבהם לא הכרתי את הבלש סקיגוצ'י, את השם טדמסה גוטו, או אפילו איך לכתוב ביפנית כתבה מתקבלת על הדעת על חטיפת ארנק, ואת היקוזה הכרתי רק מהסרטים.

היו זמנים שבהם הייתי משוכנע שאני בין האנשים הטובים. זה נראה כמו לפני המון זמן.

רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן