כשהגעתי ל"רימון - בית ספר למוסיקה" מצאתי עוד הרבה חולמים כמוני. מירי חלמה להיות זמרת וידעה לשיר כל שיר בעולם בערך, יותר טוב מהזמרת המקורית. גיא חלם להיות מתופף וכל התיק שלו היה מלא במקלות. בועז תמיד אהב גיטרה, אז יוסי לוי לימד אותו טריקים והאצבעות שלו כבר היו פצועות מרוב אימונים. הוא גם היה חתיך ממש.
אבל הילד הכי יפה בבית הספר היה עופר, סקסופוניסט וחלילן עם עיניים ממש־ממש־ממש כחולות. אמא'לה איך שהתאהבתי בו, למרות שהוא ניגן כל היום ג'אז. היה די חופר לגור איתו. בעיקר בתור חובבת טורי איימוס שבעצמה לא סותמת את הפה. היינו הדירה הכי ברברנית ברמת־השרון. הייתה לנו זוגיות מושלמת.
קצת אחרי שנפרדנו הכרתי את דקל. הוא היה בסיסט, ובסיסטים, כמי שתומכים בכל הלהקה, הם בדרך כלל טיפוסים שקולים, מפויסים ונוחים. שלא כמו מתופפים, האגו שלהם פחות חוגג. הם לא לוקחים סולו, לא דופקים מעברי תופים היסטריים ובטח שלא חולמים כמוני או כמו מירי להיות כוכבת־על. דקל הדליק אותי ברגע. הוא גם היה בסיסט וגם ידע לעשות עיבודים! משהו בחיבור בינינו גם איזן את מדד האגו בבית. בעיקר כי לי היה אחד כזה ולו לא.
אני זוכרת את היום הראשון שלי בלימודים. כל הזמרות עמדו בתור לאודישן, להתקבל לקורס של ריקי גל. אותי ניפו כבר בשלב ההמתנה בתור. כך העברתי שנה שלמה בלצפות מהצד בזמרות טובות יותר. כמו מירי למשל. כאלה שהתקבלו לקורס טיס ועכשיו עפות לי על ריקי גל.
יום אחד הכריזו על פתיחת תחרות חדשה שנקראת "רוקרימון", והבנתי שלראשונה בהיסטוריה של בית הספר, היה לי סיכוי להיות נערת רוק. זו לא הייתה תחרות רגילה של ביצועיסטים. הפעם לא חיפשו את הזמרת הכי וירטואוזית או את הגיטריסט השורף. פה הולך לזכות יוצר השירים המרתק מכולם, שיכול גם לכתוב חומר מקורי.
דקל מצא אותי בוהה שעות בלוח המודעות ושאל אם בא לי לגשת לתחרות. אמרתי לו בעיניים נוצצות שכן, כן, כן, זה החלום שלי, והוא מיד הציע את עצמו כמעבד ומפיק. אז לקחנו חדר חזרות, ואת השירים שהיו לי הפכנו למופע קטן. "אם אלה החיים" היה אחד מהם. במהלך החזרות אני ודקל התאהבנו, כי כמו כל נערת רוק אמיתית גם אני עברתי מהחלילן לבסיסט (עד שגיליתי שאין דבר כזה נערת רוק).
יום התחרות הגיע. התאפרתי, עליתי על במה ממש גדולה וביצעתי מוזיקה מקורית, שלי, בלי להתבלבל. כולם היו איתי שם. בועז הגיטריסט וגיא המתופף ואורי הקלידן ודקל כמובן, אבל לא לקחנו זמרת. כי הזמרת הייתה אני. החלום שלי עמד שם על הבמה וזכה במקום השני. אין על מקום שני! תשאלו את מארינה, שירי וסקעת. תשאלו את "אם אלה החיים".
אז גם למדתי את השיעור הכי חשוב — שלאותו מיץ ענבים שאחד יקרא לו חמוץ או רקוב, מישהו אחר יקרא יין. אז התחילו להבין את הפרי שלי שם ברימון וזו הייתה השנה היפה בחיי כולנו. ריקי ביקשה מהפסנתרנית המוזרה, שכתבה לתלמידה שלה מירי, שתצטרף לאנסמבל. מירי בכלל פרחה. היא באה לשיעור כתיבת שירים שלי והמורה שלי התאהב דווקא בה. לא רק הוא. גם אורי הקלידן שלי.
היום הם נשואים עם שתי בנות מדהימות. אני ניגשתי שוב ל"רוקרימון", הפעם עם אוהד חיטמן, וזכינו ביחד. עופר, החלילן והסקסופוניסט, קיבל הצעות עבודה על ימין ועל שמאל. הוא עד היום לא מפסיק לנגן (כמובן גם אותו מירי לקחה לי). אבל כל זה הקדמה, כדי להגיע לדבר הבאמת גדול שקרה באותה שנה. ודווקא לדקל, החבר החדש שלי.
יום אחד הוא בא הביתה מזיע מהתרגשות. מאיר בנאי! מאיר בנאי לקח אותו להיות בסיסט שלו! אתם יודעים מה זה היה אז בשבילנו? שמאיר בנאי ייקח סטודנט מרימון בן 23 ללוות אותו במסע ההופעות החדש? וככה, בוקר בהיר אחד, מצאתי את עצמי משתדרגת והופכת לחברה של הבסיסט של מאיר פאקינג בנאי!!!
לא אוכל לתאר לכם בחיים מה זה נתן לי, להיות החברה של הבסיסט של כזה זמר. מכירים את הגרופיות האלה, מהסרטים האמריקאיים? הי. זאת הייתי אני. לכל חור נשרכתי אחריהם. אין כמעט הופעה שהרשיתי לעצמי לפספס, מאילת עד ראש־פינה, דרך כל פאב אפשרי בארץ, פשוט עקבתי אחרי מאיר בנאי וראיתי אותו עובד.
אם כבר בית ספר, לא תוכלו לחלום על מורה כזה. הכל נעשה בשקט. בצניעות. הוא מעולם לא הרים את הקול בחזרות, ואיזה קול היה לו על הבמה! בלי מאמץ, פשוט נשמע מיליון דולר. וראיתי איך לפני ההופעות ישב לו בצד, על כיסא, וחשב לעצמו, ואיך אחרי ההופעה שתה בירה עם הנגנים והיה תמיד הכי לבבי.
ההזדנבות אחריו, ואיך שהוא איפשר לי להידבק אליו, הם חלק גדול ממי שאני היום. כשסיימתי את בית הספר התחלתי עוד בית ספר. ושם זה כבר היה במגרש של הגדולים. לא אמרתי לו תודה אף פעם. אני יודעת היום כמה זה יכול להציק לפעמים, מישהי כמוני שדבוקה לך לגב. והוא – תמיד חייך אליי.
בשבוע שעבר, כששמעתי שמאיר בנאי הלך לעולמו, רעד לי הלב. מאיר, בלי שידע, היה מורה דרך שלי. שתיתי אותו בשקיקה, את כל ההתנהלות שלו, האנושית והמוזיקלית, בלי לספר לאיש. והוא היה יקר לי מאוד. ואני מודה לו על כל מה שנתן בלי שאפילו הרגיש שלוקחים ממנו משהו.
כשנולדתי כקרן פלס, נפגשנו פעם־פעמיים. שתקנו וחייכנו. אני בספק אם היה לו מושג שאני אותה חברה של דקל. קצת שמנמונת, עם נטייה לבהות.
אני נפרדת בכאב ובאהבה ממורה גדול שלי. גאה על הזכות שהייתה לי להיות החברה של הבסיסט שלו. יהיה זכרו ברוך וזיכרונו חקוק בפסקול חיינו לנצח נצחים.
זה סוף תקופה, אבל את המנגינה הזאת אי־אפשר להפסיק. אמנות אי־אפשר לדרג, ונשמה אי־אפשר לקבור באדמה. תמיד נוכל ללמוד ממנה עוד. היא מרחפת מעליי, כל הזמן, גם עכשיו, עם הגדולים ביותר. שער הרחמים של מאיר פתוח.
