הפיגוע הפתיע בעוצמתו, גם כיוון שצולם ונצפה ע"י כל, אולם גם עקב השימוש שעשה המחבל במשאית שהיתה ברשותו לצורך הפיגוע. בעשור האחרון התרחשו פיגועי דריסה רבים שבוצעו באמצעות מכוניות פרטיות וטרקטורים, אולם טרם בוצע פיגוע כזה ע"י משאית. בין אם היה המחבל מזוהה עם דאע"ש ובין אם לאו, הרי שהדבר החשוב לענייננו הוא כלי הנשק החדש, אשר ארגון דאע"ש ביצע כבר באמצעותו את הפיגועים האחרונים בניס ובברלין. זהו בדיוק תרגומו המעשי של מושג ההשראה, המתפשט וחוצה גבולות.

לא צריך להיות מחבל בכיר בהנהגת דאע"ש על מנת לעלות על משאית, להניע ולדרוס אנשים תוך וידוא הריגה. מספיק שבכפר ערבי בן 30000 איש במזרח ירושלים יושב אדם עוין, טעון בשנאה ובהסתה מתמשכת, המרגיש תלוש וחסר שייכות. הוא נוהג ללכת למסגד פעם ביום, צופה בטלביזיה ומתרשם מתוצאות הפיגועים שבוצעו באירופה, גולש באינטרנט ומגלה שעוד רבים כמותו מריעים ומוחאים כפיים לנהגי המשאיות הקטלניות, שהפכו בין רגע מאנשים אנונימיים לטרוריסטים מוערצים בעולם האיסלמי. או אז, החקיינות הופכת לדפוס הפעולה השגור, והתושב המתוסכל מג'בל מכבר, הכפר ממנו יצאו מחבלים רבים שביצעו פיגועים קשים ביותר (2008 – ישיבת מרכז הרב, 2014 – בית כנסת בשכונת הר נוף, שניהם בירושלים ונוספים) מחליט לבצע את תכניתו שגובשה בן רגע.

כתובות תמיכה בפיגוע הדריסה

על אף הספונטניות שברעיון ובהחלטה, הרי שכפי הנראה אותו מחבל פלסטיני לא החליט לבצע את הפיגוע אך ורק לאחר שנחשף בהתלהבות למסרים מבית היוצר של דאע"ש וליכולותיה הקטלניות של המשאית; הרקע היה שם כאמור עוד קודם לכן, ובמקרה זה התקיימה זיקה הדוקה בין אישיותו, סביבת גידולו, חינוכו ושיוכו הלאומי-פוליטי, לבין ההשפעה החיצונית הדאע"שית-אסלאמית, שאינה נעצרת בגבולות גיאוגרפיים. זו מהותה של ההשראה והשלכותיה ההרסניות.

הפיגוע הקשה הזה הציף מחדש את הבעיה המרכזית הניצבת לפתחנו מזה שנים, אשר התעוררה שוב מתרדמתה, חזרה והתנפצה בפניהם של ישראלים רבים. מדובר באותו מרחב הקרוי "מזרח ירושלים", אשר המוני בית ישראל לא ביקרו בו מעולם ואין להם בדל של ידע עליו. למען הדיוק, איזור זה שוכן בדרומה, במזרחה ובצפונה של ירושלים, רובו מעבר לחומת הבטון החוצצת בין מערבה של העיר למזרחה (גדר ההפרדה), ובו מתגוררים מעל ל-300 אלף תושבים. אלה מגדירים עצמם ערבים-פלסטינים כאחיהם בשטחים, ומחזיקים בתעודות זהות ישראליות. הם מוגדרים כתושבים ישראלים הזכאים להצביע בבחירות לעיריית ירושלים, זכאות אשר אינה מתממשת בפועל על ידי רובם. הם מצויים במובלעת אקס-טריטוריאלית, ללא כתובת מלאה וממשית לצרכיהם; הם אינם אזרחיה של הרשות הפלסטינית, ואילו ישראל מזה עשרות שנים אינה נוכחת באופן מוחשי במרבית השכונות והכפרים המרכיבים את הפאזל הגאוגרפי הזה, העשוי טלאים טלאים, לא בהיבט של סדר ציבורי ובוודאי שלא במישורים אזרחיים אחרים המשפיעים על שגרת החיים. מערבה להם בתוך הקו הירוק מתגוררים אחים נוספים, הערבים אזרחי ישראל, אשר מצבם טוב בהרבה.

יוצא מכך, שהאוכלוסיה במזרח ירושלים - שאמנם זוכה להטבות ולזכויות בעלות ערך ובעיקרן תשלומי ביטוח לאומי וחופש תנועה – מצויה בין עולמות אחרים ומנוגדים, ובעיקר נעדרת ריבון מעליה. התשתיות הפיזיות המוזנחות, העוני והפשע, הניכור והעוינות לישראל (על אף שרבים מהתושבים הערבים עובדים במערב ירושלים), המסגדים המלאים במתפללים המאזינים לעיתים לדרשות מסיתות, החיכוך עם מתנחלים שרכשו בתים בטבורן של השכונות הערביות, הסיורים של משמר הגבול בתוכם וכו' – יצרו מצב קבע סבוך ובעייתי המהווה חממה וקרקע פוריה לצעירים נוספים, העלולים לעלות אף הם על משאית ולהידמות למחבלים שקדמו להם. השקעות כלכליות ואזרחיות אחרות במזרח ירושלים לא תמנענה לחלוטין את הטרור שעלול לצאת מתוך איזור זה, אולם יש בהן לצמצם את הפוטנציאל ולהפחית את המניעים להצטרף ולעלות לעגלת הטרור.

ישראל לא תוכל לדחוק את הבעיה עד אין קץ, שכן על הדלת תמשיך ותידפק אותה השראה לבצע פיגועים, ללא התרעה מוקדמת. מתוך שכך, ייטב אם יבוצעו מהלכים משמעותיים ביותר בקרב האיזור הדמוגרפי הזה, אם ברצונה של ישראל ליצוק תוכן לכותרת "ירושלים מאוחדת", שעד כה לא תורגמה הלכה למעשה.