שתף קטע נבחר

"מרסו, חקירה נגדית": רומן בינוני שנסמך על רגשות אשם

ספרו של כאמל דאוד רוכב על גב "הזר" של קאמי לטובת תרגיל חסר חיים בתקינות פוליטית, ולמרות חלקים מבריקים הוא לא מצליח להחזיק כרומן שלם

הרומן הזה של כאמל דאוד - שפורסם באלג'יריה ב-2013 וזכה מאז לשורה של כיבודים - בנוי על עיקרון אחד; בעצם על סוג של גימיק: התמקדות בדמותו של הערבי חסר השם שנרצח על ידי מרסו, גיבור 'הזר' של אלבר קאמי, בנובלה הגדולה ההיא מ-1942. לא רק שדאוד נשען בכבדות על "הזר", הוא מתייחס ליצירות נוספות של קאמי ובאופן המסירה שלו מזכיר במכוון את "הנפילה", רומן אחר של קאמי.

 

כמו גיבור "הנפילה", הנושא מונולוג בבר באוזני מאזין שדבריו אינם נמסרים לנו, כך גם כאן גיבור הספר, הָארוּן, מגולל את סיפורו בבר בעיר האלג'יראית אוֹראן, באוזני אלמוני, כנראה איש אקדמיה שבא לחקור אותו על קשריו עם אחיו מוסא, שנרצח על חוף ימה של אלג'יר בנובלה המפורסמת.

 

יותר מ-60 שנה אחרי הרצח, הארון מספר למאזין על חייו האומללים בצל הטרגדיה, על גורלו כבן לאם שלא הפסיקה להתאבל על האח הנרצח והחניקה באבלה את תאוות החיים של האח שנותר, על רצח של מתיישב צרפתי שביצע הארון עצמו מעט אחרי השגת העצמאות של אלג'יריה ב-1962, ועל חייו המוחמצים בכללותם. במוקד דבריו עומדת הקובלנה על כך שקאמי אפילו לא העניק שם לאחיו הנרצח ב'הזר'. זו הטענה שעליה נבנה הרומן של דאוד כולו. וגיבורו, בחוסר טעם, מתייחס לקאמי פעם כמי שכתב את סיפור "הזר" ופעם כמי שרצח ממש את מוסא האח.

 

אלבר קאמי והשחקנית טורון מוברג. השראה והאשמה (צילום: Getty Images) (צילום: Getty Images)
אלבר קאמי והשחקנית טורון מוברג. השראה והאשמה(צילום: Getty Images)

הסיבה לרצח אצל קאמי לא לגמרי ברורה במכוון. מרסו הוא אדם כן באופן קיצוני, אדם אנטי־סנטימנטלי ואולי גם קר רגש. האם הרצח נובע מאדישותו של מרסו, ממפלצתיותו, כפי שגרסה התביעה במשפטו? או שרצח "בגלל השמש" שסימאה את עיניו בשעה שירה בערבי, כמו שהוא עצמו טוען במשפט? ואולי הרצח הוא מחאה פילוסופית על האבסורד של הקיום, על המוות שאורב לכולנו בסופו? כך או כך, לשאלה מדוע מרסו רצח אין צורך לייחס חשיבות רבה מדי בהערכת הנובלה. 'הזר' היא יצירה בעלת סגנון מובחן, סגנון ענייני ולקוני כמו גיבורהּ, בעלת מבנה מוקפד, גיבור מרתק גם בחידתיותו וגלריית דמויות משניות מקורית.

 

הרומן של דאוד, לעומת זאת, מותיר את קוראו אדיש למדי. לא רק שהוא מושתת על טענה בכיינית ורלוונטית בקושי לנובלה של קאמי; לא רק שהוא מקווה להפליג אל ים הספרות באמצעות רוחות התיאוריות הפוסט-קולוניאליסטיות המנשבות בו (משהו בסגנון "הנה התשובה של היליד לנובלה הקולוניאליסטית של קאמי". ויש להניח כי התקינות הפוליטית שלו תרמה להתקבלותו בצרפת, שם זכה בפרס הגונקור לספר ביכורים, ולאחר תרגומו לאנגלית לכניסתו אל רשימת הספרים הטובים של 2015 שפירסם ה"ניו יורק טיימס").

 

לא רק שהרומן חוטא ל"הזר" גם בהחמצת הפשט של הנובלה, שהרי נגזר על מרסו עונש מוות בשל רצח הערבי (כלומר, הנובלה דווקא לא מתארת מציאות גזענית שבה דמו של ערבי מותר); ולא רק שהעלאת זכר "הזר", המהודק והלקוני, אינה עושה חסד עם "מרסו, חקירה נגדית" הפטפטני והלהגני - אלא שהרומן הזה, שעוסק ברצח ספרותי מפורסם, הוא רומן חסר חיים בעצמו.

 

זו נקודה עקרונית. סופרים יכולים לשאוב את נושאי הכתיבה שלהם או מהתבוננות עצמאית בעולם, או מספרים של סופרים קודמים. במקרה השני, הסיכון לכתיבה חסרת חיים הוא גדול. אם הספרות עצמה, כפי שניסח אפלטון, היא "חיקוי של חיקוי" (חיקוי של החיים, שהם עצמם, על פי אפלטון, חיקוי של "האידיאות"), הרי שספרות שמתייחסת לא למציאות אלא לספרות אחרת היא "חיקוי של חיקוי של חיקוי", ולכן מסתכנת בליטרטיות ובהיעדר חיוניות. כדי לכתוב ספרות פוסטמודרנית מעניינת, כלומר ספרות שעיקר עניינה לא בחיים עצמם אלא בטקסטים אחרים, נדרש סוג מיוחד מאוד של גאונות (גם היא, אגב, אינה מהז'אנר החביב עליי).

 

אבל לא זה המקרה כאן. דאוד, שנסמך כולו על יצירתו של קאמי, כתב טקסט חסר דם. הן הדמויות והן עלילות חייהן סובלות מחוסר מקוריות. לא רק על מותו של מוסא כבר קראנו - גם אם "מהצד השני" - אף דמותו של הארון עצמו מוכרת באופן חשוד, עד שהחשד מתבהר: החלק שבו הארון קורא את "הזר" בבגרותו, ומזדעזע לגלות עד כמה הוא עצמו בעצם דומה למרסו, הוא ניסיון מגושם של הסופר לתרץ את העובדה שהכישרון הספרותי שלו הוא חקייני.

 

לא הכל רע ברומן. יש בו ניסוחים מעניינים ואף מבריקים פה ושם. מאחרית הדבר של אילנה המרמן למדתי גם על אומץ ליבו של דאוד - סופר ועיתונאי אלג'יראי יליד 1970, שנאבק בארצו בקנאים דתיים. כל זה טוב ויפה ואף ראוי להערכה, אבל כרומן, כרומן שלם, "מרסו, חקירה נגדית" לא מחזיק.

 

"מרסו, חקירה נגדית", כאמל דאוד. מצרפתית: אילנה המרמן. הוצאת אחוזת בית, 190 עמ'.

 

הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: Getty Images imagebank
אלבר קאמי
צילום: Getty Images imagebank
לאתר ההטבות
מומלצים