הדמויות הנשיות של אליס מונרו לא ייצאו לכם מהראש
"מי את חושבת שאת?", קובץ הסיפורים המוקדם של אליס מונרו, מוכיח כי היא מיטיבה להבין את חוויית הקריאה לא פחות מאשר את מלאכת הכתיבה
התובנה המהממת של מונרו - אחת מיני רבות - שקובעת את גבולות האחריות של אדם על זולתו במקום שבו הזולת עיוול אותו, מתבררת במלוא עומקה רק אל מול סיפור אחר בקובץ. הסיפור "איות" מוקדש לימי זקנתה של פלו, שבערוב ימיהּ סובלת משיטיון ומנכות. רוז סועדת אותה רק מעט - מגיחה לחייה לפרקים ולבסוף מאשפזת אותה במוסד. שני הסיפורים, כמו יתר הסיפורים באוסף, עומדים בפני עצמם כסיפורים קצרים, ובכל זאת מיצוי ההבנה שלהם, ובוודאי מיצוי חוויית הקריאה בהם, מתאפשר רק כשהם נקראים בסמיכות. הסבל שפלו תרמה לילדותה של רוז הוליך אותה אל מעבר לאחריות; פטר אותה, אולי, מחובתה כבת.
כאלו הם היחסים בין עשרת הסיפורים בקובץ: כל פרט שנמסר בסיפור אחד מאיר פרטים שנמסרו בקודמים לו, שמצידם משתנים ללא הרף לאור סיפורים עוקבים. ביחד הם מציעים חוויית קריאה שהיא בה בעת מורכבת לאין שיעור, אך גם פשוטה וסוחפת להפליא. ואף שמחויבותה של מונרו לדמות אחת, כמעט לאורך כל חייה, מייצרת חוויה דומה לזו שמציעה קריאה ברומן חניכה, אין מדובר ברומן כזה.
בהחלטה לערוך היכרות בין הקוראים לבין רוז באמצעות סיפורים אוטונומיים, מתאפשרים למונרו, מצד אחד, האינטנסיביות של הסיפור הקצר, עם אפשרויות הזיקוק והדיוק שלו; ומצד שני, המעורבות הממושכת והזיכרון הרגשי, הנצבר, שמאפיינים קריאה ברומן. כל זאת מבלי שהקורא יוכל - או ירצה - להיכנס למצב הקריאה שאריק גלסנר כינה כאן לאחרונה "קצב שיוט".
רומן הוא סוגה בזבזנית: הרבה ממנו הוא בבחינת הטפל, התופס מקום; נדרשות בו פסקאות-דבק שמאפשרות לסופר לזמן ולנסח את העיקר. בסיפור הקצר הטפל מקבל מעמד אחר. הוא אינו הולך אחר העיקר - הוא מתרומם לדרגתו מבלי להנמיכו. אם מונרו רק הייתה קוראת לספר "רומן", מבלי לשנות בו דבר, מחצית מעוצמת הקריאה הייתה מתפוגגת. גאונותה נובעת מכך שהיא מבינה את חוויית הקריאה לא פחות מאשר את מלאכת הכתיבה.
פרטי הביוגרפיה, בכל זאת, נאספים לכדי סיפור חיים מלא: רוז נולדה בהַאנרטי, אונטריו, לאב שמתקן ומרפד רהיטים ולאם שנפטרה בילדותה המוקדמת והוחלפה על ידי פלו, אישה גסה. היא גדלה בעוני, אך התבלטה בבית הספר והצליחה להשיג מלגה ללימודים באוניברסיטה. שם פגשה את פטריק - יורש עשיר שהרגש המכונן את יחסו אליה הוא זה שמיוצג בציורו המפורסם של אדוארד ברן־ג'ונס, המתאר את התאהבותו הנואשת של המלך קופטואה בקבצנית, וממצה את מה שנדמה ככשל האהבה היסודי של פטריק, שסבר ש"התנשאות יכולה להיקרא כבוד; שאדנות יכולה להיקרא אהבה". חלק הארי של סיפור יחסיהם נמסר בסיפור החמישי בקובץ, "העלמה הקבצנית". במהלך נישואיה לפטריק ילדה רוז בת, ולאחר מכן התגרשה ממנו. ניהלה כמה מערכות יחסים חטופות עם גברים אחרים, ובגיל מאוחר יחסית הפכה לשחקנית.
אבל ליקוט הפרטים הביוגרפיים אינו משיב על השאלה המנוסחת בשם הסיפור האחרון, שהוא גם שם הקובץ כולו: "מי את חושבת שאת?" הספר, אפשר לומר, הוא ניסיון להשיב על השאלה הזו, ואף שבסופו מרגישים קרובים לרוז, ואולי אפשר גם לנחש כבר את מעשיהּ, השאלה נותרת ללא מענה. גם כאן תחכומה של מונרו כמספרת מעורר השתאות. בסיפור האחרון הקורא כבר נואש להכיר את רוז, אבל אין לו סיכוי של ממש. כיצד יענה על שאלה שרוז בעצמה מסרבת להתייחס אליה, אף שהיא שומעת אותה שוב ושוב בחייה כאילו הייתה "גונג מונוטוני". בסיפור "העלמה הקבצנית", למשל, רוז מודה שהיא אפילו אינה יודעת אם היא אוהבת או שונאת את בעלה.
כמו הרבה מהדמויות של מונרו, רוז בלתי ניתנת לשיפוט רגשי, בוודאי מוסרי, ובתום הקריאה נותרים עם מבוכה גדולה מול המורכבות
שלה ושל חייה. היא נותרת זרה לקורא, אבל הזרות אינה כשל של המספרת - אלא שיקוף מכוון של איזה ניכור פנימי. בין הרשמים שהספר יותיר בכם, זו הנקודה שתזהר בוודאי כצו הפואטי, או האתי, של מונרו: בכל דמות, אף אם משורטטת בפירוט, תמיד יישמר נעלם שלא יובן ולא יוסגר. כמו באנשים חיים.
"מי את חושבת שאת?", אליס מונרו. הוצאת מחברות לספרות. מאנגלית: אורטל אריכה. 254 עמ'.
הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".
לפנייה לכתב/ת 
