התערוכה, אשר מוצגת במוזיאון הסיני אמריקאי, מתייחסת לשנים 1968 ועד לשנות השמונים. הכל התחיל בשנת 1968. באותם ימים נראו יותר ויותר אסייתים באמריקה. כשסטודנט בשם יוג'י איקוקה ניסה לאגד חברים באוניברסיטת ברקלי לארגון פוליטי שיוביל הנהגה של אמריקאים ממוצא אסייתי החל המושג 'אסייתי אמריקאי' להתגבש. הקבוצה הייתה אחת מתוך שפע מרתק של קבוצות שהתאגדו ביניהן באותם ימים בתוך קהילות של מהגרים ממוצא אסייתי.

האמת שאקטיביזם היה חלק מפעילו הקהילות האסייתיות בארה"ב עוד בשנות העשרים. הן עמדו מאחורי ביטול חוקי הגירה בעלי ניחוח גזעני, חוקים שמבדילים בין לבנים וכל אלו שאינם לבנים.

אלו היו הישגים משמעותיים באותם ימים בלוס אנג'לס אבל בתערוכה מסבירים שהקפידו להתמקד באקטיסיזם שהחל בסוף שנות השישים מאחר ובאותם ימים, החלו דווקא אותם מהגרים ובני מהגרים אסייתים להוביל משהו חדש. כשראו כיצד כל קהילה מתקבצת בתוך עצמה, הם החליטו לעשות מעשה. לפני שקמו אותם ארגונים נהגו להפריד בין קהילות אסייתיות. היו 'יפנים-אמריקאים', סינים אמריקאים', או 'קוריאנים אמריקאים'.במקרה הטוב הם כונו, 'אוריינטלים'. אבל עם ההתארגנות שנרקמה המטרה הייתה לחבר בין כל הקהילות. הארגונים ניזונו מהרוח שנשבה באותם ימים עם מאבק השחורים באמריקה, המהפכות הפוליטיות שנראו כמו מלחמות שאפשר לנצח בהן וכנראה שלא במקרה, גם בעקבות החיזוק הכלכלי של הקהילה.

אחד המיצגים המדוברים בתערוכה הוא סיפורו של קול סו לי, קוריאני שבשנת 1973 הורשע ברצח של מנהיג כנופיה סינית בסן פרנסיסקו.

עיתונאי קוריאני החל אז בעצמו לחקור את המקרה וגילה שיש כמה וכמה דברים שלא מסתדרים בכתב התביעה. הוא גילה שכל אחד מאנשי המקצוע במשפט, מהשופט ועד עורך הדין שייצג את סו לי, הניחו שמדובר בחשוד ממוצא סיני.

עם הגילוי ההתקוממות גדלה ותנועות לשחרורו של החשוד קמו לא רק בקרב הקהילה הקוריאנית אלא גם בקרב יפנים וסינים קמריקאים. בשנת 83' כל המאמצים השתלמו והוא שוחרר.במיצג נראים כמה פריטים מאותם ימים, פעילויות שנעשו למען שחרורו ופוסטר המודיע על קונצרט לכבודו באודוטוריום באל איי.

מעניין וחשוב, בעיקר בימים אלו כשהגירה שוב בכותרות, שאוצרי התערוכה בחרו להתייחס לא רק לארגונים ולפעילויות למען הקהילות האסייתיות אלא גם על האופן בו התמזגו בקהילה האמריקאית כולה באותן שנים. באחד מאגפי התערוכה מוצגות תמונות ועדויות מימי המאבק כנגד הפינוי שהיה בטוקיו הקטנה בלוס אנג'לס בשנות השבעים והשמונים. המאבק הונהג על ידי בני הדור הצעיר של האסייתים בעיר. הם דיברו בשם ההורים והדור המבוגר שלא ממש התמזג בקהילה והתמודד אז עם הדרישה להתפנות.

בתערוכה מסבירים שהמאבק לא היה רק למען המפונים אלא למען הצורך שהתעורר לשמר את התרבות ואת המסורת בזמן שהדור המבוגר, שהגיע ממדינות אסיה, עדיין בחיים. בין האגפים נשקפת גם ההשתלבות של אנשי טלוויזיה וקולנוע ממוצא אסייתי כחלק חשוב בהתמזגות שלהם בחברה. כך גם בספרות, שירה ועיתונות. כיאה לעיר הסרטים, בתערוכה מוצגים גם סרטים שיצרו אמריקאים אסייתים בלוס אנגלס. ויזואל אומיוניקיישנס הייתה חברה שהוקמה בשנות שבעים. כחברת הפקה ללא מטרות רווח, שמה לעמה למטרה להציג לעומק הצצה לחייהם של האמריקאים ממדינות אסיה. לאורך הסיור בגלריה קשה שלא לשמוע גם את המוזיקה שיצאה בשנת 1973 מבית היוצר של "אסייתים באמריקה" להקת פולק של אמריקאים אסייתים.

אוצרי התערוכה מסבירים שהתנועות קיימות גם היום. אבל אם באותם ימים הקבוצות התמקדו בשורשים, היום הם מתמקדים בנושאים שונין. יש אסיתים אמריקאים למען זכויות נשים, למען חד מיניים, ועניינים נוספים שעבורם נלחמים. "הם מבינים שאי אפשר להתקדם בלי מטרות ספציפיות בתוך הקבוצה השורשית".

במסגרת התערוכה היוצרים מבקשים להדגיש את המשמעות ואת הכוח שקהילות יכולות להוביל. "אנחנו יודעים שאנשים יכולים להיות מוסטים אל תוך היסטריה ושנאת זרים", אמרו בהשוואה גם לימים אלו. "ראינו את זה דרך התערוכה ולאורך ההיסטוריה. לכן הכי חשוב" סיכמו בראיון, "להתמזג בחברה ולהשקיע בחשיפה לכמה שיותר ידע, ידע, ידע".