בר, משחק עונה, רגש שקשה להסביר
משעממים שכמותנו, מתרגשים משטויות. בטח לכל אחד אחר שיושב פה מחכה אישה כמעט מאושרת, ארוחה כמעט טעימה, מים כמעט חמים ופרק היסטרי של המסך הגדול (או איך שלא קוראים לזה)
בבר שבכיכר מסריק רק אנחנו עשינו רעש, לא היה שולחן שלא שמע אותנו, בכלל לא הרגשנו כמה אנחנו רועשים וחסרי נימוס. נו, מה? הפועל בדרך הבטוחה לליגה השנייה, וידאר לא מפסיק להבקיע אחרי שכבר היינו בטוחים ששוב נפלנו עם הרכש, וסוף סוף הצטרף אליי ואל פינצ'וק אוהד ב"ש לבירה השבועית, פלוטקין שמו. אז איך אפשר שלא להתרגש? לא לצעוק? לא להוכיח? לא להיות צודק?
שלוש הבנות שבחנו את פינצ'וק טוב טוב בעיניהן כשהגענו, עברו לשולחן הכי רחוק כבר אחרי עשר דקות של דיון סוער, העוסק בשאלה המרתקת - ״האם לגיטימי שמכבי תעיף כדורים מחצית שלמה ליציע?" כבר לא מעניין אותן מי בלונדיני ומי לא מגולח, הרי איזו בחורה תרצה גבר שמגן בכל כוחו ובמלוא התשוקה על אהובתו? אחד כזה שלא מוכן שזר ואפילו חבר יגיד מילה אחת מזלזלת על בחירת ליבו?
(צילום: ראובן שוורץ)
כשהתרפקנו (על חשבון פלוטקין) על ה-2:6 ההוא, הזוג שישב בשולחן לידנו כבר לא הצליח להישאר אדיש. אם הייתי צריך להמר - זה היה דייט ראשון וכנראה שהכירו בטינדר. "אני מקווה שאתה לא מתרגש מהשטויות האלה", היא אומרת לו וממשיכה: "כי אתה נראה בחור נורמלי עד עכשיו". צודקת. מה היא צריכה אחד שזוכר תאריכים? שמקפיא אירועים לתמונה ומסוגל להתרגש בכל פעם שהיא עולה לו שוב בזיכרון? (בשביל זה יש לה פייסבוק). מה יש לבחורה "נורמלית" לחפש עם אחד שברגעים הקשים, ברגעים בהם הכל נראה אבוד, כשאין קצה מנהרה ובטח לא אור, יודע להזכיר לעצמו למה זה שווה את זה, יודע לקחת את הרע בפרופורציה כי את הטוב הוא לוקח עד הקצה. למה שבחורה תרצה בחור כזה?
הערב המשיך, פינצ'וק ואני כבר השתנו שני ליטר בירה מקומית, פלוטקין קצת פחות (בכל זאת, זה אנחנו שניצחנו הפעם במשחק העונה). שיכור פחות ועייף מהמשחק האחרון, פלוטקין מספרלנו (שוב) איך זה מרגיש לקחת אליפות ראשונה בגיל 28. דמעות מילאו את עיניו, אז וגם עכשיו. האמת היא שקינאתי בו קצת. כמובן שלא הייתי מתחלף איתו, אבל לא בושה להודות שקיים רגש שלעולם לא ארגיש. עכשיו שלושה חבר'ה אחרים מסתכלים עלינו וצוחקים, זורקים מילה שקשורה בזהות מינית מבולבלת ומרגישים מלכי העולם. טוב, נו, איך אפשר שלא להרגיש ככה כשיש לך תואר שני בחירטוטי המחשב, כשאתה מתחיל את העבודה ב-09:00 ומסיים (קצת) לפני 20:00, באמת שאפו. ואנחנו? משעממים שכמותנו, מתרגשים משטויות. בטח לכל אחד מהם מחכה אישה כמעט מאושרת, ארוחה כמעט טעימה, מים כמעט חמים ופרק היסטרי של המסך הגדול (או איך שלא קוראים לזה).
אז כנראה שאנחנו באמת דפוקים, פינצ'וק, פלוטקין ואני. צועקים כמו ברברים אבל לא אומרים כלום, משתכרים מסיבה שרק אנחנו מבינים, ומתרגשים מהדבילים שרצים אחרי כדור... רגע, מתרגשים! אולי נתעכב גם על זה לשם שינוי? אנחנו מתרגשים וזו מהות החיים, לא? הלוואי שאמצא מישהי שיודעת להתרגש, באמת להתרגש, מכלב חמוד, מילדה מתנדנדת, מבחור אמיץ ששר בכיכר דיזנגוף לעוברים ושבים, או אולי אפילו מכדורגל. הרי מה זה משנה איך חיים (מתרגשים)? העיקר זה לחיות (להתרגש).
אולי בבירה הבאה אשאל איזו מבוהלת מתי היא התרגשה לאחרונה.
לפנייה לכתב/ת 
מכבי ת"א
צילום: עוז מועלם
מומלצים
