"אם המשטרה הייתה חוקרת את בתי האבות - הייתה כאן רעידת אדמה"

לפני כמה שנים גילתה רות (שם בדוי), עובדת סוציאלית במוסד סיעודי לקשישים, שאחד המטפלים במקום נוהג לגעת באופן קבוע באזורים אינטימיים של מאושפזות. הדיווחים שהגיעו לאוזניה לא הותירו מקום לספק, והיא עשתה את המוטל עליה - פנתה להנהלה ודרשה כי העובד יפוטר.

תחקיר בתי האבות:

אוזקים ומכים קשישים. חלק ראשון

עובש, ללא מקלחת ותנאים עלובים. חלק שני

"ההורים שלנו מתו בגלל הזנחה". חלק שלישי

אלא שלרות ציפתה הפתעה. מנהל המוסד הסיעודי, זה שלכאורה אמור לדאוג לרווחתם של לקוחותיו, סירב להתרגש. "נאמר לי שכל עוד אין הוכחה קונקרטית למעשים ולא מוגשת תלונה במשטרה, אין מה לעשות בעניין", משחזרת רות. "טענו בפני שאם אפנה בעצמי למשטרה זה עלול לפגוע במוניטין של המוסד. המטפל המשיך בעבודתו".

הריטואל חזר על עצמו במקרה אחר, כשנודע לרות שעובדת ותיקה במוסד נוהגת להכות מטופלים כדבר שבשגרה. "בהנהלה אמרו לי שהיא עובדת טובה, ושהם לא יכולים להרשות לעצמם לפטר אותה", מספרת רות. "גיליתי שהערכים והמחויבות שלי למטופלים סותרים את אלו של ההנהלה. זה בא לידי ביטוי בעיקר במצבים של התעמרות. במקרים מהסוג הזה פניתי פעמים רבות למשטרה מאחורי הגב של ההנהלה, כי לא יכולתי לשתוק. אסור היה לי לשתוק, מבחינה חוקית ומצפונית".

הקשישים הסיעודיים הם, ללא ספק, אחת האוכלוסיות הפגיעות ביותר בנמצא. האנשים הללו, שאינם יכולים להגן על עצמם, לדאוג לצורכיהם באופן עצמאי או אפילו להתלונן, נמצאים כל כולם בידיהם של אנשים אחרים, במלוא מובן המילה. ככאלה, הקשישים הסיעודיים נתונים כל העת בסיכון: היד שמאכילה אותם יכולה בקלות גם להכות, היד ששוטפת אותם יכולה בקלות להישלח למקומות הפרטיים. רק השבוע נעצר מטפל סיעודי בבית אבות, שעל פי החשד הביא למותו של קשיש וישנם חשדות כי הוא פגע בקשישים נוספים. למרבה הצער, זה רק קצה הקרחון.

המטפל שחשוד ברצח קשיש, אתמול בבית המשפט(צילום: רועי ינובסקי)

בסדרת התחקירים שפרסמנו כאן בשבוע שעבר הראינו כיצד יש מי שמנצל את חוסר האונים של אותם קשישים, וכעת מתברר שדווקא מי שאמור להגן על הקשישים הללו מפני התעמרות, מועל בתפקידו. בסדרת מחקרים שביצעה החוקרת שגית לב באוניברסיטת בר אילן, אשר מתבססים על ראיונות עומק עם 15 עובדים סוציאליים שעובדים במוסדות סיעודיים שנמצאים בפיקוח משרד הבריאות, התגלה במלוא חריפותו ניגוד האינטרסים המובנה שבו נמצאים מנהלי המוסדות הסיעודיים. אחת המרואיינות במחקר מתמצתת זאת היטב: "זה מלווה אותי יום יום מאז שנכנסתי למוסד הזה – לפעמים האינטרס של החולה והאינטרס של המנהלים שלי, זה לא אותו אינטרס".

משיחות שערכנו עם מנהלי בתי אבות לשעבר, ועם עובדים בכירים בהווה במוסדות כאלה, עולה שבשוק החופשי כמו בשוק החופשי, הרווח הכלכלי חשוב לרוב הרבה יותר מאשר רווחתם או חייהם של הקשישים. בחלק מהמקרים מעלימים עין, במקרים אחרים נעים בחופשיות בתחום האפור, ועל פי העדויות יש מקרים שבהם נחצה לחלוטין הרף הפלילי.

קודם כל עסק

שורש הבעיה נעוץ בעובדה שמנהלי המוסדות אמורים מצד אחד לדאוג לרווחת הקשיש ולוודא שהוא בטוח ומוגן. אך מצד שני הם מנווטים עסק כלכלי ומודאגים בעיקר משורת הרווחים השנתית. לכן, מנהלים רבים מעדיפים להתעלם ממקרים של התעמרות במאושפזים, נזהרים מלחשוף אותם בפני בני משפחה או רשויות החוק, ומטאטאים אותם מתחת לשטיח. כפי שמנסחת זאת אחת העובדות הסוציאליות המרואיינת במחקר: "כשמתעורר חשש לאלימות, כמובן שהמוסד לא בעד לחשוף את עצמו, כי זה עושה שם רע... זה להוציא את הכביסה המלוכלכת".

התופעה של התעללות בקשישים נפוצה וידועה, ובאה לידי ביטוי במלוא עוצמתה בסדרת התחקירים שלנו על בתי האבות הסיעודיים. גם החוקרת שגית לב, עובדת סוציאלית שעבדה במשך שנים במוסדות סיעודיים, נחשפה לתופעה החמורה וניסתה להילחם בה, ללא הצלחה. "זו הייתה חוויה טראומטית", היא מספרת על ניסיונה האישי. מתוך הצורך להתמודד עם המצוקה המוסרית והנפשית שנבעה מעבודתה, יצרה לב קשר עם עובדות סוציאליות נוספות וגילתה שהיא לא לבד. "הקמנו קבוצת תמיכה לנושא הזה. התברר שעובדים סוציאליים רבים חשו קונפליקט מחויבות - לקשיש מצד אחד ולהנהלה מצד שני, בעיקר סביב נושא ההתעמרות".

קשישה שנקשרה לכסא

השלב הבא היה לערוך מחקר שיבדוק כיצד מתמודד העובד הסוציאלי עם הקונפליקט שבו הוא נתון, והממצאים מעוררי דאגה. בראיונות חושפניים וכנים שערכה עם עובדים סוציאליים, ואשר נחשפים כאן לראשונה, נדהמה לב לגלות עד כמה העובדים הללו מתקשים לעמוד בקוד האתי הבסיסי, שעל פיו אחריותו העיקרית של העובד הסוציאלי הינה כלפי לקוחותיו. כפי שמנסחת זאת מרואיינת אחת, בגילוי לב מטריד למדי: "תראי, אנחנו מקום פרטי כאן, זה עסק והוא צריך להתנהל על פי הקודים כלכליים... לפעמים קורה שהאינטרס הכלכלי של המוסד לא עולה בקנה אחד עם האינטרס הטיפולי שלי כעובדת סוציאלית מול הזקן".

לדברי לב, הסיבה העיקרית לכך שמנהלי מוסדות אינם מפטרים עובדים מתעמרים, נעוצה בשוק הבעייתי של העובדים הסיעודיים. "המנהלים נמצאים במצוקה", היא אומרת. "ישנו מחוסר של כוח אדם איכותי ככוח עזר בבתי אבות ובמוסדות סיעודיים. מדובר בעבודה עם שכר מינימום, מתישה, שוחקת ולא מוערכת. רוב העובדים הם מהמגזר הערבי או עובדים זרים, רק מיעוט מגיע מהמגזר היהודי.

צפיפות בבית אבות. "לעיתים האינטרס הכלכלי לא עולה בקנה אחד עם האינטרס הטיפולי"

"מעבר לכך, קיים פער בין הדרישות של משרד הבריאות לבין כוח האדם שנמצא בפועל. אם התקן קובע האכלה של זקן אחד בידי מטפל אחד, בפועל הרבה פעמים מטפל אחד מאכיל שני זקנים במקביל, כי חסר כוח אדם. יש הרבה מקרים שעובד סוציאלי בא להנהלה עם תלונה לגבי מטפל, ואומרים לו 'אם נפטר אותו, לא יהיה מי שיטפל באנשים'".

שומרים על הבית

בעיה נוספת קשורה לקושי להוכיח התעמרות, במיוחד באוכלוסייה סיעודית. "כשיש חשד להתעמרות מוקמת ועדה פנימית של המוסד", מסבירה לב. "האינטרס ליצור שם הטיה הוא גבוה. מנהלים אומרים 'נפרש את הדברים באופן שיתאים לנו יותר - הקשיש קיבל מכה מדופן המיטה, לא הושאר ללא השגחה'".

לבסוף, גם לעובדים הסוציאליים עצמם, שומרי הסף של זכויות המאושפזים ומגזר מוחלש בפני עצמו, אין תמיד מוטיבציה לדווח על התעמרות. כפי שמתוודה מרואיינת במחקר, "אנחנו נורא רוצות להיות לויאליות לדיירים, אבל מצד שני אנחנו עובדות פה... הרי בסך הכל רובנו כן עובדים בשביל הפרנסה, וכל אחד מפחד על מקום העבודה שלו. ולא לכל אחד יש משהו שיכול לתמוך בו ולעזור לו אם הוא יהיה חמישה חודשים בלי עבודה".

המחקר שלך עוסק במוסדות שנמצאים בפיקוח משרד הבריאות. האם הפיקוח הזה לא אמור למנוע מצבים של התעמרות?

"הפיקוח לוקה בחסר כי לרוב הוא מתוכנן מראש. ההנהלה יודעת מתי יגיע פיקוח. הייתה לנו בדיחה פנימית שאפשר לפתוח סטארט אפ של השאלת ציוד לבתי אבות, כי פתאום בזמן הפיקוח היה לנו תמיד ציוד חדש. היו ביקורי פתע אבל הם היו מצומצמים יותר. כשרוצים להעלים מידע ושיש אינטרס להעלים מידע, יודעים לעשות את זה".

מה, אם כן, הפתרון למצב?

"להעלות את השיח בנושא. בעבר לא הייתה מודעות בכלל לקונפליקט שבו נמצאים עובדים סוציאליים. היום אני עורכת הרצאות כמעט בכל המחוזות של משרד הבריאות, ועובדים סוציאליים ניגשים אלי ואומרים לי 'זו גם המצוקה שלי'. פתרון נוסף הוא העצמה של עובדים סוציאליים. ברגע שעובדים סוציאליים יתפסו את יכולתם כגבוהה ויאמינו שיש להם כוח להגן על הדיירים, הם יוכלו לפעול למענם יותר".

עד אז, מה את מציעה לאנשים שהוריהם מאושפזים במוסדות הללו? כיצד הם יכולים לדאוג לשלומם ולוודא שמטפלים בהם כראוי?

"לפקוח עיניים. בכל דבר חריג לפנות ולשאול, כי מדובר באוכלוסייה שהיא חסרת ישע ופגיעה, ולכן היא מראש מועדת להתעמרות".

יוצאים לטיול

חיזוק לדברים הללו מצאנו בראיונות שערכנו בשבוע האחרון עם עובדים ומנהלים בבתי אבות בהווה ובעבר. אלה העידו שהתמונה חמורה אף יותר. למשל, בכל הנוגע לביקורת של אנשי משרד הבריאות, עולה חשד ממשי כי ישנם לעתים קשרים פסולים בין המבקרים לבין המבוקרים. "יש קשרים מאוד בעייתיים, ולפחות לפי מה שאני ראיתי במו עיניי - והייתי בכמה מקומות - מעטים מאוד המקרים שמנהלי בית האבות לא ידעו שמגיעה ביקורת", מספרת בכירה במערך הסיעודי. "אפשר לראות מן הסתם דוחות ביקורת שבהם יש טענות כאלה ואחרות, אבל את העיקר הם מפספסים, ולא בטוח שבטעות".

איך קורה שמפספסים? מנהל בית אבות לשעבר מספר על הקומבינה. "אחת הדרכים הפופולריות להתמודד עם ביקורת היא באמצעות העברת דיירים ממקום למקום", הוא אומר. "במקרה הפשוט, מחליפים דיירים בין המחלקות - תשושי נפש וסיעודיים, הלוך וחזור. במקרה היותר מתוחכם, פשוט מוציאים קבוצה של דיירים לטיול לבית אבות אחר, עד שנגמרת הביקורת. זה נפוץ בעיקר במקרים שבהם בית האבות מאוכלס יותר ממה שמותר על פי התקנות".

איך מנהלי בתי האבות יודעים שיש ביקורת?

"יש לעתים מערכות יחסים טובות בין אלה שעושים את הביקורת לבין בעלי בתי האבות או באי כוחם. ככה יכולים לדאוג מראש שהביקורת תעבור באופן חלק".

הכסף, אומר אותו מנהל בית אבות, יענה את הכל. לטענתו, בתי האבות הם עסק רווחי, במיוחד כשמדובר בחולים סיעודיים פרטיים, שמקבלים תקצוב. "עלות האחזקה שלהם ליום, לפחות בבתי האבות שבהם הייתי, נמוכה משמעותית מהתקציב שמתקבל עבורם. לכן משתלם מאוד להביא עוד ועוד קשישים כאלה", הוא אומר.

"זה יוצר אינטרס מוגבר אצל מנהלי בתי האבות להביא חולים, ופתוח דלת למערך שיווק אגרסיבי ולא תמיד חוקי. כשיש קשרים בין בתי אבות לבין נציגים ממערכת הבריאות, אפשר למשל להגדיר חולה כסיעודי למרות שהוא לא באמת כזה. נחשפתי ללא מעט מקרים כאלה. להבנתי יש אפילו חדירה של גורמים עברייניים, מתווכים כאלה, שמקבלים באופן מסתורי מידע מבתי חולים לגבי קשישים שצריכים להיות מועברים למחלקות סיעודיות".

לדבריו, המטרה של כל בית אבות כזה היא למקסם את הפוטנציאל. מכיוון שעיקר הכסף נע בתחום האפור, מצמצמים בכוח אדם, מעסיקים עובדים לא מיומנים שמוכנים לעבוד בזול, ומנסים ללחוץ להבאת עובדים זרים זולים במיוחד שאפשר להתעלל בהם ולהעביד אותם הרבה יותר שעות ממה שמאפשר החוק, תוך העלמת עין.

"לא נעים לומר, אבל המטרה היא לתת לקשישים את המינימום, ולקבל עליהם את המקסימום", אומרת עובדת בכירה לשעבר בבית אבות. "זו הסיבה שיש תיווך בין משפחות לבין בתי אבות, יש מתווכים שמתמכים בזה ומרוויחים סכומים יפים, ובשורה התחתונה יש עולם שלם של סחר אמיתי בקשישים".

מבחינת בתי האבות, מסכימים כל המרואיינים, ה"לקוחות" הכי טובים הם הקשישים העריריים, כמו אותו קשיש בת 90 שעל פי החשד נחנק למוות בידי העובד הסיעודי שנעצר השבוע. "קשישים עריריים שאין להם משפחות, אין גם מי שישגיח מה קורה איתם", אומר מנהל בית אבות לשעבר. "נחשפתי לדברים נוראיים במקומות שבהם עברתי. אני מכיר מקרה של מישהי שנפטרה אחרי שפסגה חבלה קשה, ופשוט טייחו את זה".

איך טייחו?

"פשוט לא דיווחו. בדוחות כתבו שזה היה מוות טבעי. כשמדובר בקשישים עריריים אין שום בעיה, כי אין בן משפחה שישאל שאלות וידרוש תשובות. אני יכול לומר בפה מלא שגם במשרד הבריאות לא מתעניינים בקשישים כאלה. אם תדווחי להם על מוות חשוד של קשישי ערירי, הם יזלזלו".

התמונה משתנה רק כאשר בן משפחה, עובדת סוציאלית או מטפל בבית האבות פונה בעצמו למשטרה, כפי שדיווחה אותה עובדת סוציאלית. במקרה כזה, מתקשה בית האבות לטייח. "אם למישהו בישראל היה איכפת מהקשישים והמשטרה הייתה פותחת בחקירה, הייתה כאן רעידת אדמה", אומרת עובדת במחלקה סיעודית בבית אבות.

"יש אין ספור מקרים של התעללות בקשישים, הזנחה ואפילו חשד לגרימת מוות, וברוב המקרים זה מטוייח. כולנו צריכים להסתכל כל יום במראה, ולהתמודד עם העובדה שאנחנו נותנים לזה לקרות. בני משפחה, אנשי משרד הבריאות, מנהלי בתי האבות וגם סתם ישראלים שיום אחד יהיו בעצמם קשישים ויגלו שהם לא מעניינים אף אחד".

ומנהל בית האבות, שראה כבר הכל, מסכם את הסיפור במשפט אחד: "אני באופן אישי בחיים לא אגיע לבית אבות".

הכתבה פורסמה הבוקר במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות"