המנהיג השקט שמכבי ת"א מתגעגעת אליו

לקבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב יש היסטוריה ארוכה ומפוארת, אחת כזאת שגורמת לכל ישראלי חובב ספורט להתגאות בה ולהיזכר בשחקנים שעברו בה – החל מדרק שארפ ,ג'מצ'י ועד לטייריס רייס, והרשימה הזאת יכולה להימשך עד סוף הכתבה. לכל אחד ואחד מהם יש הישג בקבוצה, עונה שבה יזכרו אותו יותר מכולם, אך יש שחקן אחד בולט מכל הרשימה שעבר את הדרך הכי קשה, שבחר לעבור אותה למרות כל הקשיים והתעלה על עצמו פציעה אחר פציעה, אימון אחר אימון, ובקלות אפשר להפיק על סיפורו האישי סרט מוטיבציה חביב על הקהל, אני מדבר כמובן על טל בורשטיין. השם שלו יגרום לחיוך קטן לרוב אוהדי הכדורסל, להתרפקות על הזיכרונות ובעיקר לשאלה: איך יכול להיות שלשחקן עם עתיד כה זוהר התפספסה הקריירה.

מבני הרצליה עד לנבחרת ישראל

בורשטיין התחיל את קריירת הכדורסל אי שם בגיל 17 בקבוצת הנוער של בני הרצליה, משם התקדם לקבוצה הבוגרת אותה אימן ארז אדלשטיין, שם פרח וזכה בתואר תגלית העונה. הוא זומן לנבחרת הצעירה עד גיל 20, שם מונה לקפטן, ומשם הגיע לבוגרת וקיבל מחמאות מהמאמן הגדול פיני גרשון.

(צילום: יובל חן)

כמו בספר, שחקן צעיר שמככב בליגה בסופו של דבר מקבל את הדבר שכל שחקן כדורסל בישראל חולם עליו - לשחק במכבי תל אביב. לאחר 3 שנים בבני הרצליה, בורשטיין עבר ללבוש צהוב וקיבל את המספר 10, חולצה שהייתה שייכת לעודד קטש שהשאיר לטל נעליים מאוד גדולות להיכנס אליהן. תחילה בורשטיין הרבה לשבת על הספסל, כאשר ראשי המועדון הצהוב לא כל כך האמינו בלתת את הצ'אנס לילד , אך לקראת אמצע העונה בורשטיין התחיל לקבל יותר דקות, הראה למה הוא מסוגל והפך לשחקן קבע בחמישייה, והיה שותף לאחת החמישיות הגדולות בתולדות היורוליג, כששיחק לצד שאראס, אנתוני פארקר וניקולה וויצ'יץ' ולקח לצידם 3 אליפויות אירופה.

בורשטיין לא פרח רק במדי מכבי ת"א, אלא גם בנבחרות. הוא היה חלק מסגל נבחרת העתודה שזכתה במקום השני באליפות אירופה בקיץ 2000, ולאחר 3 שנים כיכב בנבחרת הבוגרת בטורניר המוצלח של יורובאסקט 2003. שנתיים לאחר מכן בורשטיין קיבל את סרט קפטן הנבחרת, בעיקר בזכות קור הרוח והמנהיגות בגיל כה צעיר, שכל כך איפיינה אותו בנבחרות השונות.

התפנית בקריירה

העתיד נראה ורוד מתמיד עבור בורשטיין. הוא היה בתחילת דרכו, הספיק כל כך הרבה אך למרות ההצלחה הרבה במכבי ת"א, הקהל לא ראה אותו כאחד משלהם, מכביסט, למרות שמגיל צעיר שיחק במועדון. האוהדים לא החשיבו אותו כסמל, דבר שגרם לטל לחשוב על מעבר ולהראות לכולם מה יש לו להציע. לאחר 6 עונות בצהוב התחילו הדיבורים על עזיבת מכבי לקבוצות מספרד, אך חלומות לחוד ומציאות לחוד. במשחק האליפות נגד הפועל ירושלים בורשטיין ביצע תנועה לא נכונה וקרע את גיד אכילס, תנועה אחת לא נכונה שהשפיעה על כל הקריירה שלו. המעבר והכסף הגדול לא יצאו לפועל ובורשטיין נאלץ להישאר במכבי.

לאחר עוד 3 שנים פושרות במכבי, בורשטיין הרגיש לא מוערך במועדון, למרות ההישגים הגדולים של מכבי ת"א שהיה שותף מלא אליהם. הוא הסתכסך עם הנהלת המועדון, ולצד אי ההערכה מהקהל חתם בקבוצת פואנלברדה בספרד. אך למרות שסוף סוף עזב את מכבי ת"א, מאז אותה פציעה טל בורשטיין לא חזר להיות אותו השחקן, ולאחר שנה אחת בלבד עשה את הדרך חזרה לישראל ללבוש צהוב.

השיבה הביתה

מי שהיה אחד מהאחראים להחזיר את בורשטיין לישראל הוא דייויד בלאט, שהחליף את פיני גרשון בתפקיד המאמן, ובניגוד לדעת הקהל, ההנהלה והתקשורת, החליט להחתים אותו וגרם לו להרגיש שוב רצוי ואהוב. בורשטיין חזר כשחקן אחר לחלוטין, איטי וכבד יותר, פחות חד ומדויק, אך הסיבה העיקרית שלמענה בלאט נלחם על בורשטיין הייתה המנהיגות שלו. היא אחת הסיבות לכך שבאותה שנה הקבוצה שבלאט בנה הפכה לקבוצה מגובשת ומונעת.

בקדנצייה השנייה שלו במכבי ת"א, בורשטיין סוף סוף קיבל את הכבוד וההערכה שהגיעה לו במשך כל הקריירה שלו ומונה לקפטן הקבוצה לאחר פרישתו של דרק שארפ, והיה שותף לזכייה באליפות ובגביע המדינה.

באותן שנים כבר ניתן היה להריח את הסוף. בורשטיין המשיך להיות חלק מסגל הקבוצה, אך שיחק פחות מתמיד. הפציעות התחילו לחזור, הגוף של טל הראה סימנים של כניעה וב-27 באוגוסט 2012 הודיע הסמול-פורוורד על פרישה וסיום של קריירה כל כך עמוסה באירועים, הצלחות, אכזבות ובעיקר תחושת פספוס.

בקריירה של בורשטיין יש הישגים מרשימים - החל מהופעות בנבחרת ועד לזכיות בתארים, אך הקריירה שלו נראית כמו פספוס גדול. בסופה יש תחושת החמצה באוויר. איך יכול להיות שלאורך כל הקריירה נראה שהכל פשוט הלך נגדו. אך למרות הכל, בורשטיין הלך לאורך כל הקריירה בדרך הקשה והתעלה על עצמו בכל פעם מחדש, עד שדחף את עצמו עד הסוף, עד הנקודה האחרונה אליה היה מסוגל להגיע.

.

5 שנים לאחר פרישתו של בורשטיין, והמועדון ששיחק בו ברוב הקריירה לא מזכיר בכלום את המועדון אותו הכיר כל כך טוב. מכבי תל אביב של היום מציגה לעיני האוהדים כדורסל אפור ומאכזב, שחקנים שבולטים יותר בראיונות מאשר במשחק. בורשטיין היה בעיקר זכור כמנהיג השקט, אחד שלא מראה נוכחות מבחוץ אך מבפנים הוא המנהיג ללא עוררין של הקבוצה, שחקן שסחף אחריו את השחקנים וליכד אותם, וכך הפך את הקבוצה לטובה יותר, וזה בדיוק מה שחסר היום במועדון הצהוב. ואולי יום אחד נראה את בורשטיין חוזר בדלת הקדמית אל יד אליהו.