איך הפכה ה-NBA לליגת חוצת גבולות?

האנק ביאסטי, ביל ראסל, ד"ר ג'יי וגם עומרי כספי היו פורצי דרך ב-NBA, איש איש בתחומו. אם גם אתם עצרתם לרגע בשם הראשון ברשימה בתהיה מי הבן אדם – אתם לא לבד. האנק ביאסטי ז"ל נולד באיטליה בשנת 1922, גדל בקנדה ובגיל 24 בשנת 1946 עשה את פריצת הדרך שלו – הוא היה השחקן הראשון בליגת הכדורסל האמריקאית (אז קראו לה BAA) שנולד מחוץ לגבולות ארצות הברית.

למשך מספר עשורים שיחקו שחקנים בינלאומיים בליגה הטובה בעולם, ואז, לפני המשחקים האולימפיים בברצלונה 1992, התקבלה ע"י פיב"א ההחלטה – הגיע הזמן להראות לעולם את ה-NBA. נבחרת ארה"ב הורכבה מ-12 שחקני על שעשו ככל העולה על רוחם עד למדליית הזהב וגרמו לכל העולם להתאהב בענף. מאותו רגע, הליגה החלה לחצות גבולות ולפתוח את שעריה לעולם. בפתיחת עונת 1991/92 היו רשומים בליגה 23 שחקנים בינלאומיים מ-18 מדינות שונות. היום, 25 עונות לאחר מכן, המספר הגיע לשיא כל הזמנים, כאשר ישנם 113 שחקנים מ-41 מדינות שונות מכל רחבי הגלובוס, והמספר במגמת עלייה בשנים האחרונות.

בדראפט 2016 נעשתה היסטוריה נוספת המצביעה על המגמה, כאשר מתוך 30 בחירות הסיבוב הראשון נבחרו 15 שחקנים בינלאומיים, מתוכם 6 בעשירייה הראשונה. נתון מעניין נוסף הוא שבכל ההיסטוריה של הדראפט, שנערך מאז 1947, נבחרו רק 10 שחקנים בינלאומיים בבחירה הראשונה, כאשר משנת 2012, אז נבחר אנתוני דייויס, נבחרו כבר ארבע שנים ברציפות שחקנים שמוצאם אינו בארצות הברית.

הדוגמה הטובה ביותר לפריחתם של השחקנים הבינלאומיים היא סן אנטוניו ספרס. עד שנות ה-90 הקבוצה מטקסס הייתה בינונית במונחים של ה-NBA, ואת עונת 1996/97 סיימה במאזן מביך של 60:22, ואז הגיע גרג פופוביץ'. אחד הדברים הראשונים שפופוביץ' עשה היה לבחור בבחירה הראשונה בדראפט בחור צעיר מאיי הבתולה שנקרא טים דאנקן. ביחד עם דייויד רובינסון הם הצעידו את הספרס לאליפות ראשונה בהיסטוריה בעונת 1998/99. אל דאנקן הצטרפו לאחר מספר שנים צרפתי מוכשר בשם טוני פארקר (נבחר 28 בדראפט 2001) ומאנו ג'ינובילי (57 בדראפט 1999, הצטרף בעונת 2002/03 לספרס). השלושה יצרו את שושלת ה-Big Three והצעידו את סן אנטוניו ל-4 אליפויות בעשר שנים (2003, 2005, 2007 ו-2014). בימים אלו נראה שהשושלת עומדת להסתיים אחרי פרישתו של דאנקן והתבגרותם של פארקר וג'ינובילי, אבל תסמכו על פופוביץ', הוא כבר יימצא את האחת הבאה.

אז למה בכלל כל זה קרה? איך מאיטלקי-קנדי אחד אי שם בשנות ה-40 הליגה הגיעה לכל יבשות העולם ול-113 נציגים בינלאומיים? ייתכן שכמו כל דבר בחיים, מדובר באינטרסים דו צדדיים. מצדם של השחקנים, מדובר בהזדמנות לעתים בלתי חוזרת לשחק בליגה הטובה בעולם, על הבמה הנצפית ביותר, וכנראה שגם בשכר גבוה בהרבה משהיו רגילים בליגות המקומיות, איש איש במדינתו. בצדה השני של המשוואה נמצאות הקבוצות וליגת ה-NBA בכלל, ומעל הכל, כמו תמיד, נמצא האינטרס הכלכלי.

כאשר ליגת ה-NBA פותחת את שעריה בפני מדינות העולם היא בעצם מעוררת התעניינות בקרב מאות מיליוני אוהדים בכל רחבי הגלובוס. לדוגמה, בשנת 2002 נבחר בדראפט הענק הסיני יאו מינג ע"י יוסטון רוקטס, ומאותו רגע הצטרפו לאוהדי הליגה ולאוהדי הרוקטס מיליארד סינים. היום, ליגת ה-NBA משודרת ב-215 מדינות שונות וב-49 שפות – דמיינו לכם את ההכנסות שעושה הליגה רק מזכויות השידור ומכירות המרצ'נדייז במדינות השונות.

אז האם השחקנים הבינלאומיים מהווים רק קופת חיסכון עבור הליגה? חד משמעית לא. הקבוצות מנסות לאתר את הכישרונות בכל רחבי העולם על מנת שיסייעו מקצועית לקבוצה, ורק לאחר מכן כלכלית. ברוב המקרים לא מדובר בהשקעה כספית גבוהה עבור הקבוצות, כיוון שהחוזים של השחקנים אותם הן מצרפות אינם גבוהים, או שהן רק מסתכנות בבחירת דראפט כושלת, כך שהסיכוי לאתר שחקן שיהפוך לכוכב NBA, כמו לדוגמה דירק נוביצקי שהגיע אלמוני לחלוטין מגרמניה, עולה על הסיכון שיקרה מה שקרה למשל לאינדיאנה פייסרס, שצירפה את שאראס אחרי עונות שיא באירופה, בשידוך שלא היה מוצלח עבור שני הצדדים.

ולסיום, מה לגבי המאמנים? ובכן, תחום האימון בליגה הטובה בעולם טרם נפרץ ממש אל מעבר לגבולות ארה"ב, כשבליגה יש רק שני מאמנים שלא אמריקאים לחלוטין (סטיב קר נולד בלבנון ומייק ד'אנטוני איטלקי-אמריקאי). המסר ששולחת הליגה ברבגוניות של השחקנים שמשחקים בה הוא שזה לא משנה מהיכן באת, איפה גדלת ואיזו שפה אתה מדבר – אם אתה שחקן כדורסל ברמה הגבוהה ביותר, מקומך ב-NBA. בין אם קוראים לך סלאח מג'רי, בויאן בוגדאנוביץ' או זאזה פאצ'וליה.