לטוס עם הילד לפינלנד כדי להכיר אנשים חדשים

תקציר הפרקים הקודמים: פעם בארבע שנים אנחנו עוברים עיר, נוחתים בשכונה חדשה ומחליפים בית ספר. חלק מתרגולת לילדים, והאמת שגם לנו, כדי להסתגל לשינויים ולאהוב את הדינמיות של העולם החדש.

יש לי בשנים האחרונות עוד תרגולת, מפנקת יותר, חייבים להודות: פעם בשישה שבועות אני נוחת בעיר בעולם (לרוב באירופה) ונפגש עם שני סוגים של אנשים: מנהלות ומנהלים חדשניים ויוצאי דופן מעולם החינוך או מעולם העבודה. אני עוסק בחשיבה יצירתית ואחד העקרונות הוא להקיף את עצמך באנשים מעוררי השראה ופורצי דרך.

"פעם בשישה שבועות" זו דוגמה של מה שאני מכנה "רוטינה יצירתית", כלומר הרגל שנועד להבטיח שאמשיך לטפח את היכולות שלי ולהתפתח. לקראת הנסיעה אני קורא, מאתר אנשים מעניינים, פונה בבקשה להיפגש, חוקר וטס לקבל השראה. לפעמים ממריא בבוקר וחוזר בלילה, לפעמים נשאר כמה ימים. בכל מקרה, זאת מנה מזוקקת של רעיונות, פתרונות, סגנונות חיים ודרכי מחשבה שונים משלי ואני מקפיד לקחת מדי פעם את אחד מילדיי. הפעם טסתי לפינלנד יחד עם הבן שלי איתמר בן ה-11 לחמישה ימים. 

מקבלים השראה(צילום: אלבום פרטי)

מתרגלים לקור

הזהירו אותנו מארבע מעלות מתחת לאפס, אבל האמת הייתה מעט שונה: מינוס 13.5 מעלות. הסתכלתי בפעם הראשונה על המעלות במונית שהסיעה אותנו ושאלתי את הנהג לפי איזה מדד זה, פשוט לא יכולתי להאמין. "מינוס 13.5 מעלות צלזיוס", אמר לי הנהג במבטא חינני. איתמר נראה מצידו משועשע ונלהב מהקור והשלג.

יצאנו לבקר בבתי ספר מקומיים ובמספר חברות חדשניות. קראתי כל כך הרבה על החינוך הפיני והנה אני מגיע לראות מקרוב מנהלים, בתי ספר, מורים ונציגי ממשלה. לכל בית ספר שהגעתי לבקר, הגיעה אליו לפחות משלחת אחת לפניי, ממקום אחר בעולם, שבוע קודם. המנהלת, כמו בתרגולת מוכרת מראש, מוכנה עם מצגת על בית הספר ועל השיטה הפינית. כל אחד כאן מתפקד כמו שגריר גאה, כולם מסונכרנים על אותו דף מסרים: מבנה מסודר, חופש עצום למורים, אמון מצד ההורים והחינוך הכי טוב בעולם. כולם כאן בהלסינקי על תקן שגרירים לאומיים. אפילו פקידת הקבלה במלון סיפרה לנו שחשוב לה להעניק שירות טוב ללקוחות המלון, "עם דגש על הקהל האסייתי, שלנו בפינלנד כל כך חשוב להביא אותו כאן". גם היא רתומה למשימה לאומית, לא פחות.

מתחילים להכיר אנשים

למי שכבר מכיר אותי, אני תמיד זקוק לעוד משחק קטן ונחבא מן העין, אז היה לנו אחד כזה. בשכונה החדשה הטלנו על עצמנו להכיר חמישה אנשים חדשים, והפעם הבטחתי לאיתמר ולעצמי שאכיר חמישה ידידים חדשים, אבל במקרה. לא כחלק מהפגישות המתוכננות. איתמר מיד שאל "מה זה נקרא להכיר?", וש"בחיים לא תספיק באמת חמישה", ואני הבנתי שעלינו על משחק שווה.

החבר הראשון הוא אחד התיירים מאסיה. היסאשי הוא עיתונאי יפני מטוקיו שאכל ארוחת בוקר במלון, שני שולחנות מאיתנו. הוא עוסק בעולם האופנה והגיע להלסינקי לעקוב אחרי המתרחש. כל אות בשם שלו היא מילה ומייצגת סיפור שלם. דיברנו על יפן ועל חופש ביטוי ועיצוב ופינלנד, והחלפנו פרטים. בניגוד לאופי שלי, שלחתי לו מייל מיד באותו יום ומאז אנחנו בקשר. שלשום קראתי מחקר מעניין על בית ספר בטוקיו והיה לי חבר יפני לשאול אותו משהו שלא הייתי בטוח לגביו. "נראה לך הגיוני?", כתבתי לו, והוא מצדו בירר עם שני אנשי חינוך מובילים בטוקיו. הרגשתי בעניינים, אין כמו "מידע מבפנים".

אני והחבר היפני החדש שלי(צילום: אלבום פרטי)

שוויון בין המינים נשמע פשוט

את האדם השני פגשנו בבית קפה מתוק במיוחד ליד חנות הספרים הגדולה של הלסינקי. "אבא, אתה נרגש כמו ילד בחנות ממתקים", אמר לי איתמר בחיוך, שעה שהתקרבנו לחנות. הוא כבר ידע שיאבד אותי לחצי שעה הקרובה, שעה שאטייל ליד כל מדף עם ספרים באנגלית. אפשר לדבר על הכרות עם עיר זרה לפי חנות הספרים הבינלאומית שלה במשך שעות, אבל זה לא המקום.

התיישבנו לשתות קפה, לפני שחוזרים לקור בחוץ, ובשולחן אלכסוני אלינו ישבה אישה צעירה ונאה במשך שעה ארוכה לבדה. טוב, קוראים לה אנה, המשחק הזה הרי מאפשר לי לפנות לכל אדם באשר הוא, ואנשים מצידם מאוד אדיבים לפתוח בשיחה. איתמר הביט בסקרנות בשיחה שנוצרה. היא גרה מעבר בלוק, בעלה עובד במיתוג חברות טכנולוגיה, ויש להם שני ילדים. זו הזדמנות מדהימה לברר את כל האמת על החינוך בפינלנד. איך זה לחיות בעיר הזאת, מה הם חושבים על הצלחה, אושר ומשפחה.

היא רואת חשבון בחברה גדולה והחלק הזכור ביותר שעלה מהשיחה איתה הוא השיוויון ביחסים של בעלה ושלה: חלוקה שווה של מטלות בית, פרנסה וטיפול בילדים. המחקרים נחרצים, אגב: פינלנד היא המדינה שהכי טוב ונוח להיות בה אישה ואמא. חופשות לידה של שנה לפחות והקפדה של שוויון הזדמנויות לנשים בעבודה. בבית הספר שאליו הלכנו אחר כך היו דלתות השירותים מפתיעות מאוד: שלט של בנים/בנות על כל אחת מהדלתות, כדי להימנע מחלוקה קטגורית מגדרית כבר מגיל קטן.

(צילום: אלבום משפחתי)

המארחת הסבירה לי על הקונספט, אבל לי כבר היה ברקע המפגש עם אנה, שצבע לי את הכל באור עמוק ומעניין יותר. למי שחושב שפניתי אליה רק כי היא נאה מאוד, כדאי להזכיר שכל הפינים פשוט מאוד יפים. מן עם משונה כזה. יש גם ישראלים יפים, אבל אצלם הממוצע פשוט יפה מהרגיל: בעיצוב, באדריכלות, בלבוש, במראה החיצוני, בבתי הספר ובמשרדים. הממוצע הוא פשוט יפה יותר.

רוכשים מקצוע בגיל צעיר

הזר השלישי שפגשנו היה נהג מונית שהסיע אותנו בקור המקפיא ברחובות הלסינקי. למן הרגע הראשון הבחנתי שמשהו שונה בו ופתחנו בשיחה. הוא מנהל 72 עובדי מכירות ושיווק בחברה שייסד עם שותף והוא עצמו המנכ"ל. קוראים לו מירו והוא בן 25 בלבד. היזמים הצעירים שמנהלים כאן חברות היא תופעה שכיחה יחסית. החברה של מירו מכשירה את עובדיה ומספקת שירותי מכירות לפי צורך לחברות בגודל בינוני. אז מה הוא עושה במונית? הוא הבטיח לאבא שלו לנהוג במונית בסופשבוע עד שהוא פורש בעוד שלוש שנים. סיפור יפה שנגע לי ללב. ויש כאן עוד דבר, הכבוד שרוכשים כאן לבעל מקצוע, כל בעל מקצוע. "אבא הוא נהג מונית", הסביר לי מירו בגאווה. "הוא מאוד אוהב את מה שהוא עושה ומאוד טוב בזה, אבל כבר לא יכול לעבוד בסופי שבוע".

לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

שוחחתי עם מירו על הערך העצמי הגבוה של נותני שירותים בפינלנד, והוא חידד את רמת המקצוענות שמדגישים בבית הספר לכל מי שפונה לחינוך מקצועי. המונית נעצרה ואנחנו נכנסו לפגישה הבאה שלנו: ביקור בית-ספר תיכון בהלסינקי. בגיל 16 בוחרים כמעט מחצית מהתלמידים במסלול מקצועי וזוכים לתכנית לימודים איכותית ויוקרתית. רחוק מאוד מן הטראומה של "הסללה לחינוך מקצועי" בארץ, זוכים הצעירים כאן לחינוך הטוב והאיכותי ביותר כדי לרכוש מקצוע והצליח. המארחים הסבירו לי על החשיבות שמייחסים בפינלנד (ואגב, במדינות רבות באירופה) לחינוך מן הסוג הזה. הפגישה עם מירו הבהירה לנו עד כמה. שוב היה לנו כבר "מידע מבפנים".

מירו, מחוץ למונית(צילום: אלבום פרטי)

לדוג באגם קפוא

את שמו של האיש הרביעי שפגשנו אינני יודע. הוא ישב על כיסא באמצע אגם קפוא וניסה לדוג דגים בתוך חור קטן של מים שקדח בקרח. הוא ישב שם כשחלפנו בדרך לאחת הפגישות, ועדיין היה בדיוק באותו המקום כשיצאנו. איתמר התעקש: "אבא, הולכים אליו עכשיו, אני חייב". צעדתי אחריו מפוחד על מעטה הקרח באגם, מחכה בכל רגע להתרסקות שלי לתוך המים הקפואים שמתחת. בדקות הראשונות, גם בגלל האדרנלין והמתח, לא חשנו בקור.

הדייג הושיט לי בחביבות חכה קטנה ושוחח בנייד שלו בנון-שלנטיות. עמדנו לנו ככה באמצע האגם הקפוא של הלסינקי שלוש דקות תמימות. לא האמנתי לעצמי שאני במצב הזה ואיתמר, בני, היה משועשע מהפרצוף ההמום שלי. ואז זה קרה, הרגשתי לפתע את הקור, השפתיים שלי כמעט ולא זזו. רציתי לשאול לשמו של החבר החדש שכל כך הסתכנו כדי להגיע אליו, אבל לא הייתי מסוגל. הבנתי שאם תוך שתי דקות אני לא מגיע למקום סגור ומחומם, אני הופך לגוש קרח.

הדייג ואני באמצע האגם הקפוא(צילום: אלבום פרטי)

סימנתי משהו לאיתמר והתחלתי לרוץ על חיי מבלי להביט לאחור. בקושי רב חציתי את הכביש ופרצתי לאחד המשרדים ונעמדתי מעל תנור. איתמר, שמרגיש במינוס 15 מעלות ממש בבית, חיבק אותי כדי לבדוק שאני בחיים. "אבא, אני מוותר לך על החבר החמישי", אמר בשקט, קצת משועשע ובעיקר מבוהל מכל ההתרחשות.

הפתעות על הדרך

זאת הרגשה אחרת, לבקר בעיר זרה, דרך פגישות מתוכננות ומפגשים אקראיים, עם מקומיים. ניסיתי גם להדגים לאיתמר את הכוח של הסקרנות ליצור שיחה, להחליף מחשבות עם אנשים שונים מאתנו, ולנסות ולהכיר מקום בדרך אישית משלך. יש מין סוג של מעטה קרח דק שמכסה בדרך כלל עיר זרה שאתה מגיע אליה לראשונה, שעוטף ומציגה בפניך אתרי תיירות ואטרקציות מסומנות מראש. נדמה לי שהצלחנו, בזכות המשחק הקטן שלנו, לסדוק במשהו את מעטה הקרח הזה, ולהצליח לעשות את כל זה במינוס 14 מעלות זה בהחלט הישג.

ד"ר אייל דורון, חוקר חשיבה יצירתית, מייסד שיטת SEISEI לילדים ובני נוער

איך לגרום לילדים להסתגל לשינויים? צפו: