הגיע הזמן, ונגר

כשאנחנו מסתכלים על מה מאפיין את הליגה האנגלית היום, המאמן ארסן ונגר בהחלט נמנה בין הסמלים המייצגים של הפרמייר-ליג. מאמנה הנצחי של ארסנל, שהוביל את המועדון הלונדוני לחמישה עשר תארים, ביניהם שלוש אליפויות, שישה גביעים ושישה מגני קהילה באנגליה, הוא חלק בלתי-נפרד מההוויה של הכדורגל האנגלי ובהחלט יירשם בצמרת היכל התהילה של התותחנים.

את הקריירה של ונגר בארסנל ניתן לחלק לשתי תקופות. מאז שהתחיל לאמן ועד 2006 כתקופה הראשונה, ומ-2006 ועד היום כתקופה השנייה, כשגם התקופה הזו מתחלקת לשתי תתי-תקופות; התקופה בה ארסנל הייתה קבוצה שמשחקת כדורגל אטרקטיבי, טוטאל פוטבול, והתקופה בה גם האטרקטיביות של ארסנל הפכה לאנמיות.

אוהדים מפגינים נגד ונגר(צילום: רויטרס)

מהפכת הצרפתים, כדורגל שמח, מבצר ושמו הייבורי

כשארסן ונגר הגיע לארסנל בשנת 1996, הוא הטביע את חותמו מיד. הוא ייצג כדורגל שמח עם ניחוח צרפתי, כזה שהיה החזק באירופה ולימים הפך את נבחרת צרפת לאלופת העולם ב-98' ואלופת אירופה בשנת 2000. האליפות הכי מרשימה של ארסן ונגר הייתה בעונת 2003/04, בה ארסנל לא הפסידה בכלל והציגה הגנת ברזל שנחשבה לחסרת תקדים באנגליה. למען הסטטיסטיקה: ההישג של ארסנל באותה העונה נרשם לאחר 15 עונות בהן זה לא קרה, מאז שלידס יונייטד עשתה זאת לפניה. מ-2004 עד היום אגב, אף קבוצה לא חזרה על ההישג הזה באנגליה.

שחקניה הצרפתים של ארסנל ייצגו את מה שארסן ונגר העביר לקבוצה יותר מהכל: DNA צרפתי עם כדורגל אסטרטגי, חזק ושמח שאופיין בעיקר בהגנה טובה ובקשרים דפנסיביים מהסוג הישן והטוב, מהסוג של פטריק ויירה החזק וקלוד מקאללה (שלא שיחק בארסנל). גם רובר פירס, ששיחק בעמדת הקיצוני ההתקפי, היה שחקן צרפתי משמעותי בהרכב של ארסן ונגר. ואיך אפשר שלא להזכיר את האיש הכי גדול שהיה בקבוצה, מלך שערי ארסנל בכל הזמנים והשחקן ששינה את פני הדברים בלונדון, תיירי הנרי. הנרי היה הצרפתי הכי טוב ששיחק בארסנל אי-פעם ונכנס לספרי ההיסטוריה המפוארים של המועדון הזה.

ארסן ונגר זכור כל-כך לטובה בעונות אלו דווקא בגלל העובדה שהחתים את הנרי והפך אותו לשחקן המפתח הגדול ביותר של הקבוצה, יחד עם דניס ברגקאמפ ההולנדי שייצב את הקישור ההתקפי של ארסנל והפך אותו לפורה ביותר ביבשת. לחגיגה הזו תוסיפו את פברגאס, הקשר האחורי הצעיר, הצרפתי גאל קלישי שהיה כישרון צעיר ומבטיח, אשלי קול וסול קמפבל, וקיבלתם הגנה יציבה וחזקה שתואמת התקפה של ווינרים.

כדי להצליח לסיים עונה בצורה כל-כך מושלמת, ללא הפסדים כלל, צריך גם מבצר ובית חזק שיריבים מפחדים להגיע אליו. אצטדיון הייבורי האגדי היה כזה. הוא היה המגרש של ארסנל וארסנל הייתה הקבוצה של הייבורי. כולם ידעו שלהגיע להייבורי ולקוות להוציא נקודות זה לא פחות מפנטזיה שכמעט בלתי-אפשרי להגשים. אחת הבעיות שארסנל הייתה עתידה לחוות היא שאצטדיון הבית החדש שלה, האמירויות, לא היווה תחליף מבצרי מספיק לקבוצה הזו.

ב-2006 ארסנל הצליחה לחלץ את העונה הטובה באמת הכמעט אחרונה שלה. בסוף העונה הקבוצה התמודדה בגמר ליגת האלופות נגד ברצלונה בפריז, הצליחה אף להיות טובה ממנה ברוב המחצית הראשונה וגם כבשה ראשונה. במחצית השנייה הפכה ברצלונה את התוצאה עם שערים של סמואל אטו וג'וליאנו בלטי ובעצם קברה את החלום של ארסן ונגר לתואר גדול אחרון שלו בארסנל.

אסטרטג, מכונת כסף, אך לא מאמן

מ-2006 ועד היום ארסנל זכתה בשני גביעי אנגליה ושני מגני הקהילה, בשנים 2014 ו-2015. ב-11 השנים האחרונות מייצג ארסן ונגר כדורגל אסטרטגי ויפה לעין, אך לא אפקטיבי. ונגר יצר קשר מיוחד עם בעלי הקבוצה, כיוון שהוא ידוע ביכולותיו הגבוהות לפתח כשרונות גדולים ולמכור אותם בכסף גדול, כסף כל-כך גדול, עד שהפך את ארסנל לקבוצה הכי רווחית באנגליה לאחר שבמשך שנים הייתה מחוץ לארבע הראשונות. תיירי הנרי לברצלונה, חוזה רייס לריאל מדריד, ססק פברגאס לברצלונה ורובין ואן פרסי למנצ'סטר יונייטד הם רק חלק מהדוגמאות. ונגר הפך למכונת כסף, שיודע לזהות כישרון ולפתח אותו כדי שיימכר בשנות השיא שלו למועדון יותר גדול.

ארסנל לא היה מועדון מספיק גדול עבור הכוכבים האלו, שעזבו אותה לטובת אריות היבשת. אם ארסן ונגר היה ממשיך בגישה שסימלה יותר מהכל את הדרך שלו בעונות הראשונות, אולי ארסנל הייתה ממשיכה להיות קבוצת פאר שזוללת תארים, ואולי גם הייתה זוכה לבסוף בצ'מפיונס ליג. חשוב לציין שגם העשור הזה, שנחשב תקופה שלמה אחת שבה ארסנל הלכה אחורה, מחולק לשתי תקופות. מ-2006 עד 2010 ארסנל עדיין נחשבה לקבוצה שמשחקת כדורגל נהדר ויפה לעין. היחידה באנגליה שאי-פעם הציגה טוטאל-פוטבול שלם כמו שהוא, כזה שנדחק מאור הזרקורים כי היה שייך לבארסה הרבה יותר בשנות האלפיים המאוחרות, היא ארסנל.

החל מ-2010, נראה שארסנל איבדה את הדרך שלה. חוץ משני הגביעים שלקחה, היא לא הצליחה להתמודד בצורה ישירה על האליפות אפילו פעם אחת והודחה פעם אחר פעם מליגת האלופות. יש שיאמרו שזהו חוסר מזל, לקבל עונה אחר עונה בשלבי הנוקאאוט את ברצלונה או את באיירן מינכן, אבל יש מי שמעדיף לשים את האצבע המאשימה על היכולת ובקיצור, על ארסן ונגר.

ונגר צפוי לעזוב העונה את ארסנל לאחר 21 שנים. אוהדי ארסנל שמחים שסוף-סוף השורות יתרעננו ואולי יגיע מאמן שיודע לקחת תארים. אך התודה לוונגר צריכה להיות גדולה וממרום מעמדם של האוהדים באצטדיון האמירויות צריכה להגיע הוקרה אמיתית למאמן ששינה את פני הכדורגל המוכר והישן באי הבריטי. הגיע הזמן שארסנל תחזור לזכות בתארים, הגיע הזמן שארסנל תחזור להיות קבוצה שמפחידה את היריבות שלה, הגיע הזמן שארסנל תשחק כדורגל אפקטיבי. עם ונגר, זה לא יכול לקרות.