מתי נעלם הרגש מהכדורגל?

כבר כמה עונות אנחנו עדים למגמה רווחת ברחבי העולם, כששחקנים עוברים מקבוצה לקבוצה בסכומי עתק מטורפים ובעלי הקבוצות מוציאים את הכסף בלי למצמץ פעמיים. מדובר, בעיניי לפחות, בתופעה מדאיגה, שכן אם כל העניין פה הוא הכסף, אז איפה פה הרגש?

אתם באים ואומרים כעת (ובצדק) שכסף זה מה שמזיז את העולם, זה משפיע על חיינו כמעט בכל מובן ושאם אנחנו רוצים כדורגל מקצועי יותר, איכותי יותר וטוב יותר צריך להשקיע כסף במאמנים, בסטטיסטיקה וכמובן בתשתיות. אבל אני שואל: האם לא איבדנו קצת את המטרה שלשמה התכנסנו?

האליפות של לסטר(צילום: רויטרס)

והרי למה אנחנו אוהבים כדורגל? אני יודע למה אני אוהב. כי זה משחק פשוט ומרגש. הרי רובנו, אם לא כולנו, התרגשנו מהאליפות של לסטר בעונה שעברה, שכנגד כל סיכוי עשתה את הבלתי יאומן באופן שלי לא ברור עדיין איך קרה. אני חושב שאותו רוב שהתרגש יהיה פחות נרגש, אם בכלל, מהאליפות הצפויה של צ'לסי בסוף העונה הקרובה, כי זה ברור. צ'לסי שפכה כמויות כסף אדירות בשביל שמה שקרה בעונה שעברה לא יקרה העונה.

וזה מובן לנו מאליו. הרי קבוצה שיש לה את היכולת הכלכלית להביא את השחקנים הכי טובים תיקח את התארים, כי השאר לא יכולות להתמודד איתה, אבל השאלה היא האם הענף שלנו לא יהפוך ליותר מעניין אם כסף לא היה הגורם שמזיז את השחקנים? אם יותר שחקני בית היו נשארים בקבוצות בהן הם גדלו, מביאים להן תארים ולא רק נהיים פוטנציאל לייצוא? תחשבו איך הקבוצות היו מתפתחות, אילו יריבויות יהיו לנו. הסמלים פתאום יחזרו לחיים. שחקן שמשחק היום בשביל סיטי יכול מחר לשחק עבור סמל אחר, ואיזה ערך יש לזה? איפה השושלת של המועדון, הערכים שלו, המנהגים שלו, הסיבה שלשמה הוא הוקם ובשורה התחתונה - איפה הרגש שהוביל את השחקן לרצות את הניצחון? לעלות בכל פעם לכר הדשא נמרץ ומוכן לעשות הכל בשביל להביא כבוד הביתה בניצחון גדול.

עצוב לי קצת שזה קרה לנו, שאיבדנו קצת את הרגש של המשחק הזה. ומצד שני - עונות כמו העונה שעברה גורמות לנו להיזכר שכסף זה לא הכל בחיים ושקבוצה תמיד תהיה גדולה מכל מרכיביה.