על שירים ושערים - פואמה למלחין מקאמפ-נואו
ברביעי בלילה, צפינו במוצרט של הכדורגל העולמי מפייט את אחת הבלתי גמורות הגאוניות שלו שתיחרטנה לנצח נצחים
בקאמפ נואו, ביום רביעי, התרחש ביקום לילה קוסמי מיוחד, שבו הציב מועדון הכדורגל המעוטר של ברצלונה רף גבוה מאוד בפני עולם הספורט, כאשר שחקניו הגדירו מחדש את אמנות הפיכת הבלתי אפשרי למציאות. ברצלונה הדהימה, היממה, הלמה, הוכיחה הירואיות – ומי היה מאמין שקיימות כל כך הרבה מילים מפוצצות באות ה"א אם לא הערב הזה שהילך על גבול ההזיה שאפילו לא מצריכה שימוש בחוק אי-הפללה כדי לטעון לחפות. זה היה מהלילות ההיסטוריים האלה, שבהם יש מין תחושה קולקטיבית של משק כנפי הקלישאות, כאשר בסיום דרמטי ברצלונה הבקיעה שער שישי בדקה ה-95 והתקדמה לשלב רבע הגמר בליגת האלופות, על חשבון פריז סן ז'רמן החבולה והמוכה.
כל כך מיוחד והיסטורי היה הלילה הזה, עד כי רווקים תל אביביים טיפוסיים, שבכל יום אישה בינלאומי שגרתי אחר היו מנסים לפחות "ערה?" אחד, דווקא סימסו אתמול בלילה בטירוף: "ער?" לכל מכר אקראי שאי פעם טינף איתם את היציעים של בלומפילד בקליפות של עפולה, כדי לדסקס אתו על חיזיון התעתועים שחוו ברגעים אלו. שכן, מה שווה היסטוריה בעידננו ללא "שיתוף".
אני כבר לא תל אביבי, ובקושי נשארו לי מכרים בגילי המתקדם, אז בלילות כאלה, כל שנותר לי הוא להתקשר לאחי הנשוי ששלושת קטנטניו כבר דאגו להרדים אותו בדקה ה-40 בערך: "אתה ער?? ראית את הדבר הזה???" אני נזעק. בחצי קול הוא לוחש לי: "כן...העירו אותי עם מלא הודעות וצלצולים באמצע הלילה – מה קרה? חיזבאללה כבשו אותנו?", הוא תוהה כמי שמרגיש שפיספס היסטוריה. "ניימאר כבש אותנו!" אני מבשר לו ומיד נותן לו בריף מהדקה ה-88. "שים כבר ערוץ הספורט!" אני פוקד עליו ומבין כמה שווים הציוויים שלי כשמהעבר השני נשמעות נחירות עזות.
כולם מחפשים הסברים. באולפן האלופות, אלי אוחנה המחושב, עם תנועות הידיים החינניות והכל כך אופייניות לו, הולך על הכי הגיוני – "אין לי הסבר לזה!" הוא באמת נראה כמו מישהו שלא מבין מה בדיוק קרה כאן עכשיו.
למישהו יש הסבר? באמת צריך הסבר? זה באמת משנה? זו כבר היסטוריה! הרשתות החברתיות גועשות מכל כיוון אפשרי: מצד אחד אלפי תגובות על משחק מכור, על שיפוט גרוע, שיקולים כלכליים של אופ"א, תרמית המאה, ומהצד השני – אינספור סופרלטיבים שמתחרים ביניהם על התואר המפוצץ של הבלתי ייאמן שהתרחש לנגד עינינו המשתהות. לא משנה באיזה צד אתה – למשחק הזה אף אוהד ספורט לא יכול היה להישאר אדיש.
אוהבי ז'אנר הדקדנס כבר הודיעו על קריסתו של המועדון הקטאלוני, הכריזו על סגירת הרמבלאס, וכמובן הספידו את קריירת האימון של אגדת הדשא לואיס אנריקה. ובכן, ז'אנרים לחוד ומציאות לחוד – לרגל חג הפורים, לקטאלונים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר. הלוחמים של "לוצ'ו" החליטו להתחפש לווינרים לפחות עוד פעם אחת העונה בליגת האלופות, במשחק שאולי ישנה את כל פני העונה הזאת עבורם, כראוי למועדון הענק הזה. אומרים שכדורגל הוא שירה בתנועה. ברביעי ראיתי על הדשא של קאמפ נואו את אחד המלחינים המוכשרים ביותר של הכדורגל המודרני משרבט תווים של מנגינות, שכבר בעת כתיבתן אתה מבין שאתה שומע רנסנס.
מכנים בעקיצה את האוהדים של ברצלונה כ"קהל של קונצרטים". אז מכנים. האוהדים האלה חוו תחושות שנראה היה שמשתוות רק לאקסטטיות דתית של התעלות רוחנית, וצפו במוצרט של הכדורגל העולמי מפייט את אחת הבלתי גמורות הגאוניות שלו שתיחרטנה לנצח נצחים. ניימאר הוא היורש הבלתי מעורער של מסי בברצלונה – החל מהיום. יהיו שיגידו שזו קביעה נחפזת, שנכתבת תחת הרושם של מפץ הווינריות הגדול של הלילה. שיגידו. אין מתאים יותר מהמשחק הפנתיאוני הזה כדי להעיד בצורה הסימבולית ביותר על העברת שרביט המנהיג הקטאלוני ממסי, העילוי הנדיר, לניימאר – ממשיך דרכו, והברזילאי זכאי לכל כתר שייבחרו לקשור סביב ראשו. תהילת עולם בברצלונה כבר מובטחת לו.
בדרך כלל, הילוכי הסלואו-מושן עושים חסד עם ספורטאים ומעצימים כל מהלך ותנועה שלהם. במקרה של ניימאר, הם פשוט היו מיותרים. הטיפול של אמן החושים הזה בכדור ברגעי האמת היה מודגש, מושחז, מדויק ומושלם – טאץ' של רגל מזהב בבעיטה החופשית בגול הרביעי, עוצמה מזוככת ואור גדול שבהק בבעיטת העונשין בגול החמישי, וקינוח הקרשנדו של הקומפוזיטור המחונן הזה - הרמת הכדור המעודנת והכירורגית בדקה ה-95, בבישול שכל כולו היה פואטיקה גופנית שהתחברה לפיציקטו על קצות האצבעות של סרג'י רוברטו שתקע את המסמר האחרון בארון החרפה של פריס סן ז'רמן האומללה לעד. ניימאר עצמו כבר הצהיר שזהו המשחק הגדול בחייו, ונתן גושפנקא לקביעה שברצלונה היא משכנו הקבוע – לפחות עד לקביעת היסטוריה חדשה.
לפנייה לכתב/ת 
