סגירת שערים: הכדורגל הישראלי סובל ממחסור חמור בגולים

כל אוהד כדורגל מכיר את הרגע הזה שבגללו כל כך הרבה אנשים אוהבים את המשחק. הכדור עובר את קו השער (במלוא היקפו), נעצר ברשת ומקפיץ לשמיים את כל אוהדי הקבוצה המבקיעה, בין אם הם יושבים ביציעים או בבית. ההרגשה שהרגע הזה מכניס לגוף של אוהד כדורגל היא דבר שלא ניתן להסביר למי שלא מתעניין בענף, הוא מנותק לחלוטין מהעולם החיצון וחווה שמחה טהורה שמעטים הדברים בחיים שמסוגלים להביא אותו אליה.

הבעיה היא שבכדורגל הישראלי הרגעים האלה מתמעטים משנה לשנה, והבקעת שער הופכה לאירוע חד פעמי במקרה הטוב במשחק, ואם מתמזל מזלם של האוהדים הם אולי יחוו אותו פעמיים. להלן דוגמה מחייו של אוהד כדורגל ממוצע בישראל, בסבב המשחקים הראשון בשמינית גמר ליגת האלופות נערכו 8 משחקים והרי תוצאותיהם: 1-0, 4-0, 5-1, 3-1, 4-2, 5-3, 2-0 ו 2-1. 34 שערים בשמונה משחקים, ללא ספק מספרים גבוהים מהרגיל וחריגים גם בקנה מידה אירופי (יותר מארבעה שערים למשחק).

הפועל רעננה. גולים, מישהו?(צילום: אלעד גרשגורן)

אבל אז חולפים להם כמה שבועות ונערך מחזור מספר 26 בכדורגל הישראלי, בו נערכו 7 משחקים והרי תוצאותיהם: 1-0, 1-0, 2-0, 2-1, 0-0, 2-1, 0-0. 10 שערים במחזור שלם בליגת העל בישראל, שהם 1.4 שערים למשחק. הבעיה היא שלא מדובר באירוע חריג. כמובן, לא הוגן ואף רצוי שלא להשוות בין במת הכדורגל הטובה באירופה ובין הליגה המקומית שלנו, אבל בהמשך תראו שגם כאשר משווים את הליגה בישראל לליגות פחות או יותר שוות ערך (בעינינו בלבד) התוצאה לא משתנה.

45 משחקים, שהם 25% מכלל המשחקים שנערכו בליגה הסדירה בעונת 2016-17 הסתיימו בתוצאה 1-0, ו-22 משחקים שהם 12% הסתיימו ללא שערים כלל. אם מסתכלים באופן כולל יותר על ליגת העל, ניתן למצוא שבמשחק ממוצע בישראל מובקעים 2.13 שערים.

נתון מדאיג נוסף שצריך לשים אליו לב הוא שמתוך 14 קבוצות ליגת העל, 6 מתוכן מבקיעות בממוצע פחות משער למשחק. אם נפשט את הנתון הזה, הוא מצביע על כך שאוהדיהן של כמעט חצי מקבוצות הליגה הולכים למשחקים בידיעה שהסיכוי שלא יראו את קבוצתם כובשת די גבוהף וכשזה המצב – איך אפשר להאשים את האוהדים שצוברים תסכול ולעיתים גם לא מגיעים למשחקים?

לצורך הדוגמה ניקח את הפועל רעננה ומ.ס אשדוד – שתי הקבוצות ממוקמות אמנם בפלייאוף התחתון במקומות 10-9, אבל הבטיחו כמעט בוודאות את מקומן בליגת העל בעונה הבאה. שתי הקבוצות הללו ביחד הבקיעו העונה 29 שערים בסה"כ, כאשר אשדוד מבקיעה בממוצע למשחק 0.58, ואילו הקבוצה מהשרון "מצטיינת" בתחום עוד יותר עם 0.54 שערים. בליגה מתוקנת, שתי קבוצות מסוג זה, שכמעט ולא מבקיעות שערים, היו נאבקות נגד הירידה עד הרגע האחרון, אבל בליגה שלנו הן רק חלק מקבוצה מכובדת מאוד של קבוצות שזנחו את המטרה מספר 1 של הכדורגל – להבקיע שערים. 

אבל למה הגענו למצב הזה בכלל? אז כמיטב המסורת בכדורגל בישראל, נתחיל בלהאשים את מי שתמיד אשם, והם כמובן המאמנים. המאמנים קובעים את שיטת המשחק של הקבוצה שלהם (או הבעלים, תלוי באיזו קבוצה מדובר), ומעבירים את ההוראות הטקטיות לשחקנים. בכל קבוצה בליגת העל יש בחלק הקדמי שחקנים לכל הפחות ראויים ומסוגלים להבקיע שערים. אם נחזור לרגע לדוגמת מ.ס אשדוד, לא יכול להיות מצב בו קבוצה שמציגה קו קדמי כשרוני שכולל את לוסיו, אור אינברום, גדי קינדה ודין דוד, במחצית מהמשחקים הם לא כובשים כלל. במצב כזה אין ברירה אלא להפנות את האצבע המאשימה אל מי שקובע איך הקבוצה תשחק והוא המאמן (ובטח כשבאשדוד יש שלושה כאלה).

עולים קצת בהיררכיה של הקבוצה ומגיעים לבעלים. איך קשורים בעלי הקבוצות לעובדה שהשחקנים שהם משלמים להם לא כובשים? מיד ההסבר. הבעלים אמנם לא משפיעים בקשר ישיר על השחקנים, אבל הם משפיעים על המאמן. 22 מאמנים שונים אימנו העונה בליגת העל, ורק 5 קבוצות מתוך ה-14 לא החליפו מאמנים (הפועל אשקלון, מכבי פ"ת, בני סכנין, הפועל ב"ש והפועל רעננה). בקצב המטורף הזה של חילופי המאמנים, כל מאמן שמגיע לקבוצה חדשה יודע שאחרי הפסד מתחילים הלחשושים, אחרי שניים מתחיל המשבר, אחרי שלושה הכיסא מתנדנד ואת הרביעי? הוא כבר יראה מהבית. לכן, המאמנים ככל הנראה מעדיפים להימנע מהפסדים בכל דרך אפשרית, ואם זה אומר לקחת פחות סיכונים ולעלות במערך סגור יותר, אז זה מה שהם יעשו, ואיך אפשר לשפוט אנשים שרק רוצים לשמור על הפרנסה שלהם?

יוצאים קצת מהקבוצות עצמן ומגיעים לשופטים. כן, גם לשופטים יש חלק בכך שחלק ניכר מהמשחקים הצופים מעבירים בפיהוקים ובהמתנה שתשעים הדקות כבר ייגמרו. בתור הדמות המחליטה על כר הדשא, לשופטים יש כוח להשפיע על קצב המשחק ולמנוע אירועים בלתי ספורטיביים. כפי שאתם בוודאי מבינים, בעיניי, השופטים לא מנצלים את הכוח הרב שיש להם. הם נשארים סטטיים שוב ושוב מול הנפילות של השחקנים על הדשא שגורמות לעצירת המשחק (כאן צריך לסייג, קשה מאוד לקבוע מתי מדובר באירוע אמיתי ומתי בהצגה), לבזבוזי הזמן של הקבוצות ולאווירה הכללית של שכונה כאשר שחקן מחליט ביוזמתו לתפוס את הכדור אחרי עבירה ולזרוק אותו הרחק משחקן היריבה.

ומה בנוגע לשחקנים? כאן אפשר בקלות לבוא ולטעון שהשחקנים הישראלים לא מספיק מוכשרים ולכן לא מגיעים למצבי ההבקעה ולא כובשים. אני לא קונה את הטענה הזו, הרי השחקנים בבולגריה (2.4 שערים למשחק), בבלארוס (2.4 שערים למשחק), במולדובה (2.54 שערים למשחק) ובאסטוניה (3.23 שערים למשחק) לא מוכשרים יותר מהשחקנים בליגה שלנו, ועדיין במשחקים שם הצופים נהנים מהרבה יותר שערים. אי אפשר לנקות לחלוטין את השחקנים מאחריות על המצב, הם כמובן גם חלק נכבד מאותה אווירת שכונה עליה נכתב בפסקה הקודמת, אבל הם לא הבעיה, הם רק הפנים שלה.

כמובן שהקבוצות עליהן דובר והאוהדים שלהן יכולים לקום ולהגיד את המשפט המפורסם "עדיף לחיות מכוער מלמות יפה". והאמת? קשה מאוד להתווכח עם המשפט הזה. מה תגידו לקבוצה שטוענת שאם תשחק פתוח ותיקח סיכונים גם תספוג הרבה מאוד שערים וכנראה גם תיאבק על מקומה בליגה? אין הרבה טיעונים שישכנעו אותה לסגת מהגישה הזו. אבל מה שכן אפשר בעיניי לעשות, הוא לתת לכל הקבוצות תמריצים לשחק יותר פתוח - לדוגמה, לתת מענק כספי בסיום העונה לכל קבוצה שתבקיע מעל X שערים. או לחילופין, הקבוצה שתבקיע את מספר השערים הגבוה ביותר תקבל גם כן פרס כספי (וניתן גם לקבוע שיהיו קבוצה אחת מהפלייאוף העליון ואחת מהתחתון על מנת לתת תקווה גם לקבוצות הפחות חזקות בליגה), או לתת סכום מסוים (גם אם קטן) על כל שער שקבוצה מבקיעה. יש אין ספור דרכים לעודד קבוצות לשחק פתוח, אבל המוטיב נשאר קבוע – כמו בכל דבר בחיים, אם בעלי הקבוצות ירוויחו כסף מזה שקבוצתם תבקיע שערים, כנראה שהשערים יגיעו מהר יותר ממה שאתם חושבים.

אז אולי העונה הזו ששוברת שיאים מבחינת המחסור בשערים תהיה קריאת השכמה עבור כלל העוסקים במלאכת הכדורגל הישראלי, ובשנה הבאה כולנו ניזכר בסיבה שבגללה בעצם משחקים את המשחק הכל כך מדהים הזה שנקרא כדורגל, והיא להבקיע שערים. ואם לא, תמיד אפשר להעביר לערוצים שמשדרים את הליגות הבכירות באירופה, כי תהיו בטוחים ששם יהיו גולים.