תשחררו את עצמכם: חירות ניטלת ולא ניתנת
הנשמה. בפסח כדאי שנפסח מעל הרגלים רעים, נסלח ונלמד לשחרר את העבר, נאמץ הרגלים חדשים ונחבק כל יום. בן חורין הוא מי שמצליח להיות "בגדלות המוחין" ולחיות ללא רגשות אשם, להבין שלטעות זה אנושי, להפחית משמעותית את החשיבות של מה יאמרו ויגידו אחרים
ימים חדשים מביאים איתם את רוחות האביב המתקרב וציפיות רבות נערמות בלב כל איש עם בואו של חג החירות, היהדות מלמדת כי בכל יום האדם יכול וצריך להתחדש אך ניתן לקבוע שאת נקודת המוצא בצורך התמידי להתחדש אנו מקבעים בלוח השנה העברי דווקא בפסח.
אין מדובר ביד המקרה אלא שהיהדות גורסת שהצורך לגאולה אישית נעוץ באדם בכוונת מכוון בנשמתו ככתוב בסוגיה ערוכה בגמרא (ר"ה י' ע"ב): נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע אימתי נברא העולם.
ר"א אומר בתשרי נברא העולם, ור"י אומר בניסן. והמפרשים כולם מתמיהים, וכי שייך לחלוק במציאות? רבינו האריז"ל (שעה"כ ר"ה דרוש א') כדרכו מיישב את השיטות באופן שאינן סותרות אלא משתלבות ומשלימות אחת את רעותה. מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.
אמת, העולם נברא בתשרי ואף נברא בניסן, ואלו שני פנים בבריאת העולם שהרי נשמת האדם נבראה בניסן וגופו נוצר בתשרי. בריאת עולם משקפת את הרצון בהתחדשות ושינוי ותכונה זו נעוצה היטב בלב כל אדם. זוהי הקדמה שהיא חשובה מאין כמוה ומבטאת צורך אנושי, תרבותי ואישי ואלמלא הקדמה קרוב לוודאי שלא היינו מצליחים להיפגש כאן.
אנו חיים בדור בעל קצב מהיר וכל מה שטרנדי היום מושלך מחר לערימת "יצא מהאופנה". הדבר מעיד על שינויים אופנתיים חדים, שמשתנים ללא הרף כאחוזי תזזית. אופנה שמושקעים בה מחשבה רבה לצד סכומי עתק, כל זאת על מנת לגרום לעדר ללכת אחר הרועה שאף הוא כמו האופנה, מתחלף. התחדשות שכזאת היא בבחינת מעשה זיקית של העמדת פנים ותו לא.
החמצת החירות הנפשית שאליה משתוקק האדם, ושלמראית עין טמונה ברצון למילוי תאוות, מהדהדת היטב בנפש כאשר מתעורר לו רצון חדש אל מול קודם שקרס. נושא זה בא לביטוי בכל מיני אופנים ותחומים ובעיקרו מדלג על העיקר ומאדיר את הטפל.
מאי משמע חירות? על מנת להבין מעט יותר על הרצון בחירות נפנה למקורות ושם נראה כי המלחמה האמיתית שלנו עם עצמנו מצוינת דווקא בימי הפסח. נקודת המוצא בפסח מתחילה עם הירידה למצרים, ארץ השפע והאפשרויות הבלתי מוגבלות, בעקבות רצונו של האדם ליהנות, להיטיב את מצבו הכלכלי ולבקש בטחון חומרי.
הרדיפה אחר ממון, רכוש, נסכים, מעמד וכדומה נובעת מתשוקה עזה לסיפוק צרכים ותאוות ארציות וכאשר הושגה המטרה מיד מתעוררות תחושות של מיצוי וסיפוק רגעיים שחולפות חיש מהרה ומפנות מקום לרעב חדש הדורש מהאדם להשביעו וכך חוזר חלילה.
במצב כזה האדם נשאר שבוי בתוך מציאות דואלית. תחושת "יש לי הכול ואין לי כלום" מקבלת משנה תוקף עם ההכרה כי למרות ואף על פי שכל הרצונות נתמלאו מתעורר לפתע האגואיזם, ככתוב: "ויקום מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף" וכי כל שיש לו לאדם שייך כעת לאגו, הוא פרעה, ובתסכולו אין לו כל יכולת ליהנות מפירות עמלו.
"המלך" (אגו) דורש עבודה וכך האדם שעד לפני רגע קט הרגיש חופשי נשבה ברצון ליהנות בלבד ומתגלה בפניו מסכת של עבודת פרך מתישה, כל זאת כאמור מתוך הצורך לספק את המלך שאינו יודע שובע. עם הזמן המשתנה מחלחלת הידיעה כי לעבודה אין תכלית ממשית וכל מה שהושג ונרכש מתמוטט וקורס נוכח העובדה כי האגואיזם משתלט ושולל מהאדם כל אפשרות לחוות שמחה, מרגוע ושקט נפשי.
בנקודה זו האדם כבר שרוי בעצבות ומבקש לנפשו חירות. הקבלה מלמדת שכאן נעוץ המכנה המשותף לכל בני האדם, כולם ללא יוצא מן הכלל ביום מן הימים חיים בתחושת סגירות ומחנק כגון: משפחתי, חברתי, כלכלי ותרבותי. הרצון הבסיסי הוא לנסות ולהשתחרר מהמועקות וכך נולדות להן אידיאולוגיות חדשות, תנועות מחאה חברתיות ופוליטיות, זרמים מנוגדים ואפילו כתות שהמכנה המשותף לכל אלה הוא פריצת חומת השעבוד.
באביב היהודי לא בהכרח הכול פורח וזורח ויש בו אף ימים קודרים אך חודש האביב, ניסן, נקבע כזמן "יצאת ממצרים" והחירות שניתנה לישראל קרתה בחודש זה. החירות נצרבה בנפשנו והיא מצויה בנו, לעיתים היא מתחבאת ומפנה מקומה לשגרת העבדות, אך האביב הוא זמן נפלא לגלות אותה.
איננו מבקשים ליצור חירות מלאכותית אלא לחשוף אותה ממעמקי הנשמה. בפסח כדאי שנפסח מעל הרגלים רעים, נסלח ונלמד לשחרר את העבר, נאמץ הרגלים חדשים ונחבק כל יום. בן חורין הוא מי שמצליח להיות "בגדלות המוחין" ולחיות ללא רגשות אשם, להבין שלטעות זה אנושי, להפחית משמעותית את החשיבות של מה יאמרו ויגידו אחרים ולחיות כל יום כפי שר' נחמן לימד: "לעיתים נדמה לאדם שמשא כבר על כתפיו ואי אפשר לו לשאת משא כבד כזה אך שלא ידחה את עצמו מיום ליום לאמור מחר אתחיל מחר אעשה כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי".
קרי, היציאה לחירות תלויה רק בך והיא עשויה לקרות בכל רגע שתרצה. לדוגמה, מה עם עכשיו?
יצחק אהרון, "חכמה ", מרכז לקבלה
לפנייה לכתב/ת 
