שתף קטע נבחר
הוסף כתבה
היציע הווירטואלי
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    העמדה הכי חשובה ב-NBA
    פעם זה היה הסנטר, ואז זה היה הפוינט גארד, ועד לא מזמן זה היה השוטינג גארד (ד"ר.ג'יי היה גארד פורוורד, ג'ורדן היה גארד פורוורד, וכאמור קובי בראיינט), אבל בעשור האחרון זה ללא ספק הסמול פורוורד

    בניגוד למרבית "המום"חים, הח"מ סבור שהתרחבות ה-NBA עברה מזמן את הממדים הטבעיים שלה, והעלייה בכמות הקבוצות מתבטאת בירידה ברמת המוצר שמוכרים לנו. לדעתי היה עדיף להסתפק בפחות משחקים בעונה הסדירה, כלומר, המספר 82 אינו קדוש. הרבה משחקים מתקיימים באולמות חצי ריקים, רוב המשחקים לא משודרים ברשתות הגדולות וגם כמות הקבוצות לא משפרת את המוצר. לא חייבים נוכחות בכל כך הרבה ערים ברחבי ארה"ב בשביל שהליגה תהיה הטובה והתחרותית ביותר. במצב העניינים כיום, למרבית הקבוצות יש בעיות בעמדה אחת לפחות.

     

    לקברניטי הליגה אין השפעה על כמות הכשרונות שנולדים בכל שנה, ועל הכמות שמגיעה לליגה (יש בענף הכדורסל שחיקה משמעותית, הרבה שחקנים שמצליחים להתבלט בשכבות גיל מסוימות, נעלמים בהמשך בגלל פציעות). 30 קבוצות שמשחקות 82 משחקים כ"א זה המון הזדמנויות להיפצע. משחקים ערב אחרי ערב (באק טו באק) מסכנים את בריאותם של השחקנים, וברוב הקבוצות נותנים מנוחה לפחות לחלק מהשחקנים.

     

    גריפין מול דוראנט. לקליפרס חסר שחקן בעמדה 3 (צילום: AP)
    גריפין מול דוראנט. לקליפרס חסר שחקן בעמדה 3(צילום: AP)

     

    מהי החשיבות של המפגש האחרון בו סן אנטוניו, ללא קוואי לנארד ולמרקוס אולדרידג', ניצחה את גולדן סטייט נטולת דוראנט, קרי, תומפסון, גרין, איגודאלה וסליחה אם שכחתי עוד מישהו (שלא שיחק...). מישהו זוכר מי היה הקלעי המצטין במשחק? הריבאונדר המצטיין? החוטף? המוסר? וזה משחק בין שתי מובילות הליגה, משחק העונה, ולא מעניין את אף אחד. אבל באותו יום נערכו עוד 11 משחקים (סה"כ 12). מישהו זוכר משהו? זו הייתה שבת, כלומר סוף השבוע, המשחקים נמתחו לכל אורך היום.

     

    אין רגע בלי אקשן, אבל אף אחד לא מתעניין. ומה בנוגע לסדרות סיבוב ראשון בפלייאוף? בשנים האחרונות רובן מוכרעות בצורה חד-צדדית, סוויפ או

    תבוסה אחרת. באמת היה צורך לעשות סדרות של 7 משחקים בסיבוב הראשון? כמעט בלתי אפשרי לעקוב אחרי כל הסדרות, או לראות את כל המשחקים בשלב הזה. 8 סדרות בשני האזורים, ומשחקים כל סדרה יום כן ויום לא, כלומר 4 משחקים ביום, ברוב הימים. לדעתי אפשר היה להסתפק בסדרות של 5 משחקים. אולי זה היה עוזר לאנדרדוג להפתיע מדי פעם, אז מה. סדרה שמסתיימת בסוויפ לא צריכה להימתח על פני יותר משבוע, רק בשביל להגיע למשחק רביעי (או אפילו חמישי) מיותר.

     

    אני בהחלט מבין שיש חוזי שידור עם הרשתות הגדולות, אבל ממילא משדרים אולי רבע מהמשחקים בכל ערב, ומתוך הללו, 2-1 בכל ערב, הרוב משודרים ברשת הפנימית (ערוץ ה-NBA). זה אפשרי, אבל דורש שינוי תפיסה בסיסית. לא בכל דבר, יותר זה גם יותר טוב. בואו נתבונן בכמה קבוצות בשביל להבין את האפקט המצטבר של 30 קבוצות.

     

    בכל עונה, הקליפרס נחשבים למועמדים להתקדם שלב ולהפוך לכוח מוביל. יש להם שחקני פנים מצוינים (גריפין ודיאנדרה ג'ורדן), ויש להם גארדים חבל על הזמן. כריס פול מתחרה רציני על התואר "השחקן הטוב אי פעם בלי טבעת", רדיק קלעי אוטומטי, ג'מאל קרופורד שיאן הזכיות בתואר השחקן השישי הטוב בליגה, ריימונד פלטון גארד שיכול היה לפתוח בהרבה קבוצות וגם ריברס מחליף סביר. הבעיה היא שהם לא מצליחים לשלב סמול-פורוורד משמעותי בסגל שלהם, למרות ניסיונות לא מעטים. לוק אמבה א מוטה לא רע, אבל לא מסוגל לאזן את העמדה מול דוראנט או לברון, או קוואי לנארד. פירס זקן מדי, ברנדון באס יותר פאוור מאשר סמול. עברו שם גם ג'ף גרין, מאט בארנס ועוד רבים וטובים, אבל כלום לא נדבק. מזכיר משהו למישהו? באותה בעיה נתקלה גם ממפיס. עברו שם רודי גיי, אותם ג'ף גרין ומאט בארנס ועוד כמה.

     

    שתי הקבוצות מתמחות במשחק פנימה והחוצה, פיבוט מוסר מוכשר (מר גאסול בממפיס, גריפין בקליפרס) וחדירות של הפוינט גארדים (קונלי ופול) שמפצחות כמעט כל הגנה, אז בשביל מה צריך סמול פורוורד? לא יודע, רק שעל המשבצת הזו חיים כמה מטובי הכדורסלנים בעידן הנוכחי. מי לקחו תארים אישיים בכל הגמרים האחרונים? לברון, איגודאלה, קוואי, ושוב לברון. מקרה או לא מקרה, אבל כולם סמול פורוורדים, אז במחשבה שנייה, אולי הזלזול שלנו בכל זאת לא היה במקום?

     

    ממפיס. ע"ע קליפרס (צילום: AP)
    ממפיס. ע"ע קליפרס(צילום: AP)

     

    גולדן סטייט שינתה את הכדורסל, עם מהפכה של ממש. הם שיחקו סמול בול עם 4 שחקנים בגובה 2 מטר בערך (6 פיט 7 המיתולוגי, "הוא גדולה, הוא חזקה, הוא 6 פיט 7, הוא לא יכולה לשמור בפורוורד...") מתוך חמישה שהיו להם. גרין, בארנס, תומפסון, איגודאלה וליווינגסטון, ארבעה מהם משחקים ולצידם קרי אחד, או בוגוט אחד, או אזילי, או ספייטס. כמעט כולם קולעים מהקשת, למעט ליווינגסטון, אזילי ובוגוט. כולם בגובה קלאסי לסמול פורוורד אבל שיחקו בכל חמש העמדות, לא יחד אמנם, תמיד היה או פוינט גארד (קארי, ברבוסה) נמוך מה"סטנדרט" או גבוה אחד כאמור.

     

    כאשר קליבלנד רצו להתחרות בהם, הם הביאו את ריצ'רד (לב הארי) ג'פרסון, ג'יימס ג'ונס, קורבר, וגם שאמפרט וג'יי.אר סמית', שנמוכים בס"מ אחדים אבל עונים להגדרה של גארד-פורוורדים, יכולים לשמור על כאלו, ובעצמם קולעים לא רע מבחוץ, וזאת בנוסף ללברון בכבודו ובעצמו, שגם הוא משחק רוב חייו בעמדה 3. ואיך גולדן סטייט משדרגים את עצמם בשביל לבצר את מעמדם במובילים בליגה? מביאים את דוראנט, שמשחק סמול פורוורד.

     

    הקבוצה האחרונה שלקחה אליפות בלי סמול פורוורד משמעותי היתה דאלאס. הם התחילו את העונה ההיא עם קארון באטלר שנפצע ולא היה משמעותי בריצה לתואר, וסיימו אותה עם שון מריון וקורי ברואר, אבל שיחקו שם גם סשה פבלוביץ' ופז'ה סטויאקוביץ', כלומר, לא שהיו חסרים להם סמול פורוורדים, וזאת למרות הפציעה של באטלר.

     

    ולפניהם? גם הלייקרס של קובי וגאסול לא התבססה על סמול פורוורדים, אמנם, אבל היו להם רון ארטסט (מטה וורלד פיס), סשה וויאצ'יץ ולוק וולטון, ואפילו בראיינט עונה להגדרה גארד פורוורד, למרות ששיחק את רוב הקריירה שלו כגארד. ומולם התייצבו בוסטון עם פירס, ולפניהם הספרס עם מאנו ג'ינובילי, אמנם מחליף, אבל אחד מהטריו המשמעותי, באליפות הלפני אחרונה שלהם. באחרונה כבר התחילה ההגמוניה של קוואי לנארד. מסקנות? אולי קשה להגדיר מה עושה את העמדה הזו לכל כך חשובה, אבל אי אפשר לבנות קונטנדר בלי מסה קריטית בעמדה 3. ואני מדגיש, לא ייצוג סמלי לעמדה, אלא מסה קריטית.

     

    סיבות אפשריות? עקב תרגילים בהתקפה, השומר המקורי לא תמיד מצליח להישאר על השחקן שלו. אם הפוינט גארד עושה פיק אנד רול עם הסנטר, ייווצר לפחות מיס-מאץ' אחד ביציאה מהתרגיל. אם עושים את התרגיל מול עמדה 3, לפחות לחלק מהשחקנים יש ידיים ארוכות מספיק בשביל להפריע לסנטר היריב, למשל דוראנט, ולחלק מהשחקנים יש רגליים מספיק זריזות בשביל לרוץ אחרי הגארד היריב. כלומר, הסמול יכול לעשות חילופים אוטומטיים בהגנה בלי לספק סלים קלים לאף עמדה שימצא עצמו שומר עליה. לכן בגודל הספציפי הזה אפשר למצוא אגדות הגנתיות כמו דניס רודמן ודריימונד גרין, שאפילו לא משחקים בעמדה 3, בגלל אילוצים של הקבוצה, שרוצה אותם בצבע. הם חוסמים, מצטיינים בריבאונד, שומרים קשוחים, לעיתים קרובות מוסרים יותר טוב מהגארדים שלהם. ובכמה מקרים עושים הכל מצוין.

     

    לארי בירד היה כזה, לברון ודוראנט ואפילו קוואי הם כאלו. ולקליפרס האומללים? פשוט אין אחד כזה. יש תחליפים חיוורים ולא משמעותיים, אבל אין להם סמול פורוורד, ועל פני כל העשור האחרון, לא היה להם. רגע, ולגריזליס כן? וככה קבוצות רציניות מאוד נאלצות להסתפק בפירורים. כי כמה כאלו יש בכל הליגה? יש עוד כמה פרוספקטים לא רעים לעמדת הסמול פורוורד, אבל אין 30 כאלו. כלומר, לפחות חלק מהקבוצות לא ימצאו שחקן משמעותי לאייש את העמדה שמסתמנת כעמדת המפתח. פעם זה היה הסנטר, ואז זה היה הפוינט גארד, ועד לא מזמן זה היה השוטינג גארד (ד"ר.ג'יי היה גארד פורוורד, ג'ורדן היה גארד פורוורד, וכאמור קובי בראיינט), אבל בעשור האחרון זה ללא ספק הסמול פורוורד. ואם רוצים להתחרות על תארים, פשוט אי אפשר בלי אחד כזה, כאמור רצוי יותר מאחד, וחמישה יתקבלו בשמחה.

     

    אז איך זה שבליגה כה דלה במשאבים קבוצה אחת מצליחה להביא 5 כאלו (ואפילו מלווה אותם לשאר העמדות, בהצלחה לא מבוטלת), בעוד אחרות לא מצליחות לגרד ייצוג מינימאלי לעמדה? גולדן סטייט לקחו כמה הימורים. בדריימונד גרין אף אחד לא רצה לגעת, והוא התגלגל לאמצע הסיבוב השני בדראפט. את איגודאלה כמעט זרקו מכל התחנות ששיחק בהן, כי הוא תקוע באמצע בין עמדות 2 ו-3, ויש לא מעט מאמנים בליגה שלא יודעים מה לעשות עם שחקנים שלרוע המזל אין להם בדיוק את הגובה והמשקל והמהירות והניתור והעיתוי ועבודת הרגליים לעמדה מסוימת, אלא הם מעין שעטנז, יצור כלאיים. בממפיס הגדירו את הדי.אן.איי שלהם כקבוצה שמתבססת על גארדים נמוכים ומהירים ועל טנקים בצבע. או.ג'יי מאיו לא התאים להגדרה, כי הוא (ניחשתם, נכון?) גארד פורוורד ורודי גיי סמול פורוורד וכאמור ג'ף גרין. מי כן משתלבים שם, בעמדות 2 ו-3? וינס קארטר וטוני אלן. ומאט בארנס שגם הוא עבר שם.

     

    בדיקה מהירה של כל אריות המערב. כאמור, ג"ס וס"א דאגו לעמדה 3. ביוסטון נפטרו מכל הטנקים בצבע ונשארו עם אריזה. מספיק בשביל לדגדג את הגדולות. לא תמצאו 3 יותר רציני? לא תגיעו לשום מקום, באחריות. הבאים בתור, יוטה ג'אז המפתיעים. את כולם (כולל הח"מ) עם גורדון הייוורד, מחוזק בג'ו ג'ונסון שהתרגל למעמדו החדש כשחקן משלים (והפתיע בכך, מודה, לפחות אותי). וגם מיודענו בוגר מכבי ת"א ג'ו אינגלס. וההפתעה? שלפעמים הם משחקים עם כל השלושה יחד. לפעמים זה הולך. למשל בקליבלנד הם הובילו עמוק לתוך הרבע הרביעי. ולפעמים זה לא כל כך הולך, למשל בהמשכו של אותו רבע רביעי, כשאינגלס (שהיה עושה המשחק בדקות אלו) איבד כדור אחר כדור והם הפסידו, למרות שהיו קרובים להפתעה. ככה זה כאשר יש לך 3 שיכולים לחדור, למסור ולהפציץ מה-3, אבל הם בפירוש מסתמכים על העמדה הזו, ומכאן הצלחתם המסחררת, והמפתיעה.

     

    אחריהם בדירוג אפשר למצוא את הקליפרס האומללים, שטובים מהם בהכל, חוץ מבעמדה אחת, אופס, אתם כבר יודעים, נכון? בהמשך המדרון נמצא את ראסל ווסטברוק והת'אנדר שלו. לאחרונה עברו את ממפיס והתמקמו במקום השישי, מה שעשוי לעזור להם להימנע מהדחה מוקדמת ע"י הגדולות באמת. איך ולמה הם עושים את זה לאחרונה? הביאו שני פורוורדים משיקגו. את מקדרמוט וטאג' גיבסון. האם זה יספיק בשביל לדגדג את הגדולות, בלי דוראנט? כן, בהחלט, אם אתם מאמינים שמקדרמוט יכול להשתוות לדוראנט בתפוקה בעמדה 3 ואם גיבסון יכול להשכיח את חסרונו של סרז' איבקה. האחרון יכול לקרות, ובכן, לפחות חלקית. הראשון? אני בספק.

     


    פרסום ראשון: 19.03.17, 18:04
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "העמדה הכי חשובה ב-NBA"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים