מותר להפסיד, אבל איפה הדרך?
גם 7:1 היה מתקבל על הדעת אם היינו רואים שיטה או כיוון בנבחרת ישראל. אלישע טעה בהצבה של מרציאנו, וגם בשיבוץ של זהבי כחלוץ
לא בוכים על חלב שנשפך, אבל אי אפשר שלא להתייחס להפסד של נבחרת ישראל בספרד. קודם כל, רבות דובר לפני המשחק על שאלת השוער הפותח, ולמען האמת, כשיצאה ההודעה שמרציאנו הוא השוער זו הייתה הודעה מפתיעה. בזמנו, כששיחק באשדוד, מרציאנו פרח ולכן הגיעה לו ההזדמנות, אבל כאשר יש שוערים שנמצאים בכושר נתון הרבה יותר טוב? כך זה נראה על המגרש.
זה היה מופע אימים של שוער ששיחק בלי ביטחון והראה לאלישע שהבחירה בו הייתה מוטעית. עם כל הכבוד למרציאנו, לפחות שניים מהשערים היו יכולים להיחסך. עכשיו, כשאנחנו אחרי המשחק, כבר יוצאות ההצהרות על כך שמרציאנו ייצא מההרכב במשחק הבא. חבל שזה לא קרה קודם.
בנוסף, אלישע לוי התעקש על כך שזהבי יכול לשחק חלוץ בודד, וגם פה ההתעקשות לא לשחק עם חמד הייתה מוטעית. אני רוצה לומר שאף אחד לא ציפה לנצח, אבל כשאתה פותח עם זהבי ומצפה ממנו להגיע למצבים מול הגנת ספרד ואולי איכשהו לנצל את זה, זה לא ריאלי, כי זהבי לא באמת תרם למשחק.
אם מסתכלים על המשחק בכללותו, ומנסים לקחת משהו טוב ממנו, מתקשים מאוד למצוא. אםהנבחרת הייתה משחקת בתבנית מסוימת, עם כדורגל טקטי ומסודר שרואים בו עבודת מאמן, זה היה נותן סיבה לאופטימיות. אבל כאשר רואים נבחרת מפוחדת מעצמה עם שחקנים אבודים על המגרש, זה פשוט מביך. בנבחרת ישראל יש שחקנים שבהחלט יכולים להיראות יותר טוב גם כשספרד עומדת מולם. מותר גם להפסיד 7:1, אבל תלוי איך נראית במשחק, וישראל איכזבה. אני מקווה מאוד שאלישע ילמד מהמשחק הזה, במשחקים הבאים נגד ספרד ואיטליה יבחר בשוער מתאים יותר, ויעבוד עם הנבחרת על שיטה מסודרת.
לפנייה לכתב/ת 
