שתף קטע נבחר
הוסף כתבה
הכי מטוקבקות

    היורשת האמיתית של קליבלנד במזרח

    יכול להיות שכבר העונה וושינגטון תצליח להדיח את לברון. מול ענקי המערב היא עוד לא בשלה ללכת עד הסוף, אבל זה מתקדם בכיוון הנכון

    וושינגטון, קבוצה אפורה שהרגילה את הקהל האליטיסטי שלה להפסדים מכובדים, עושה לאחרונה קולות של קונטנדר, ומאיימת להשתלב בשלבים המכריעים של העונה. השבוע היא ניצחה בקליבלנד, בקלילות, כמעט בלי להתאמץ. ניצחון חוץ שלא צריך להפתיע. המץ- אפ מול הקאבס הוא אחד המעניינים ביותר בליגה. הקאבס מנסים לסחוט את הלימון של לברון, שמכיל עוד כמה טיפות מיץ אבל כבר לא דומיננטי כפי שהיה, והקבוצה שלו עושה כל טעות אפשרית, אולי במטרה להאדיר את שמו, כי בדומה למשה רבנו, זה לא פשוט להוציא מים מסלע.

     

    מוזגוב שוחרר, לברון הזדקן בעוד שנה, סמית' ולאב מעולם לא הצטיינו בשמירה שלהם. מה נשאר? טריסטן תומפסון ושאמפרט (שפצוע...). הלכו והביאו את צ'נינג פריי ואת קייל קורבר. ובשביל מה, בשביל "לחזק"? את ההגנה? כל הכבוד, לטירון לו. בלאט התראיין לאחרונה וטען שאין לו זמן לקפוץ לקליבלנד לקחת את הטבעת. לדעתי הוא מפחד שהטירון יחטוף אותו ויסכים לשחרר אותו רק אם בלאט ייתן לו כמה טיפים להמשך. כרגע זו רק הגאווה שמונעת מלברון לומר את דעתו, שנה אחרי ההדחה, אבל בקרוב מאוד הוא ידבר, כי לו עושה ככל יכולתו להחליש אותם.

     

    לברון מול וושינגטון (צילום: AFP) (צילום: AFP)
    לברון מול וושינגטון(צילום: AFP)

     

    גם סקוטי ברוקס אכל הרבה מרורים במדור השוואו, אבל לפחות כאשר הוא מתייצב בראש הוויזארדס, הוא מתגלה כאדם הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון. כמעט לא ייאמן שוול רק בן 26, נכון? זו עונתו השביעית. מודה, אם לא הייתי מציץ בנתונים הייתי מנחש שזו עונתו העשירית. ג'ון וול הוא בחזקת "שחקן היסטורי" בוויזארדס. נבחר ראשון בדראפט 2010 ופחות או יותר סירב לחתום בקבוצה כל עוד גילברט ארינאס מככב בה. רק לאחר שהובטח לו שהוא יהיה המוביל בקבוצה, הוא נעתר לתחנוניהם וחתם. ארינאס אמנם התחיל את עונת 2010-11 ואפילו התאמץ להוכיח שהמספרים שלו לא נופלים מאלו של וול, שהיה בן 19. הוויזארדס החליטו על הפרדת כוחות, ובצדק. ארינאס הרס להם את הקבוצה בכל שנותיו בה ואחראי בלעדית על חיסול הקריירות של כמות לא מבוטלת של שחקנים שבאו והלכו, או הציצו ונפגעו.

     

    וול הראה גרף התקדמות מרשים בשנותיו הראשונות, אבל אז כמה פציעות מטרידות גרמו לו להחמיץ 40 משחקים בעונתו השלישית, גרף ההתקדמות שלו קצת נעצר אז, וסטן ואן גאנדי אפילו "התלכלך" עליו וטען שהוא איננו ולעולם לא יהיה "שחקן פרנצ'ייז". לזכותם של חלק מ"המום"חים ייאמר שלא כולם הינהנו אחרי המשמיץ. וול אמר אז שנפגע מאוד מהדברים, הפנים ויעשה כמיטב יכולתו להוכיח את ההפך. ההזדמנות שלו הגיעה כאשר בדראפט 2012 הקבוצה גייסה את ברדלי ביל, שיחד עם וול מרכיב את אחד מהקווים האחוריים הטובים ביותר כיום ב-NBA.

     

    גם ביל הגיע לליגה אחרי עונה אחת בלבד בקולג', 19 שנים מלאו לנער, ממש במקביל לבחירתו במקום השלישי. ראוי לציין שהם מאוד דומים בממדים ובתפקיד על המגרש. שניהם קצת גדולים בשביל פוינט גארד וקצת קטנים בשביל לשמור על גארד פורוורדים, כלומר הם שניהם כאחד מעין קומבו גארד. זו לא ביקורת עליהם, הקומבו גארד מצרך מבוקש בליגה. גם ווסטברוק והארדן כאלו, אבל זו משימה לא פשוטה בשבילם לאייש את שתי עמדות הגארד ביחד, ואכן נוצר מתח ביניהם, ולעיתים נראה שהקבוצה רצה יותר טוב כאשר רק אחד מהם משחק והשני על הספסל. גם הגיל הצעיר לא תרם. אף אחד מהם לא מספיק מבוגר בשביל להכיל את האחר ולחנוך אותו, או יותר נכון לומר שוול ניסה וביל התמרד.

     

    ג'ון וול (צילום: AFP) (צילום: AFP)
    ג'ון וול(צילום: AFP)

     

    ולכן ברוקס מסתמן כבחירה כה מוצלחת לאמן את שניהם. הוא למד להתגלח על הזקן של ווסטברוק ודוראנט, הצליח להחזיק אותם יחד כמה שנים והם התפרקו בעונה אחרי שהוא פוטר ממשרתו באוקלהומה, בין השאר כי המנג'ר תמיד יכול להרשות לעצמו לזרוק את האחריות על הקואוץ', אבל גם אני מתחתי לא מעט ביקורת על ברוקס, ש"היה מאותגר מקצוענות" בטיפול שלו בחזרה מפציעה של ווסטברוק, למשל, ואין לנקותו מאשמה בפציעות העומס של כל השחקנים, כולל שני הכוכבים. סקוטי מהמאמנים הטובים והאהובים בליגה, טועה כמו כולם, אבל להבדיל מטירונים שליליים שרוכבים על הצלחה (מפוקפקת), נראה שהוא דוקא לומד מטעויות ומודה בהן. היכולת שלו לגשר על האגו המפותח מדי של צמד הגארדים החל לתת פירות כבר בעונה הראשונה שלו כמאמן  ("המום"חים יכולים לטעון עד מחר שהוא הגיע בשביל לקדם את הרומן של הוויזארדס עם דוראנט. וואו כמה הם מבינים עד כמה נקעה נפשו של דוראנט בכל מה שיכול להזכיר לו את אוקלהומה... אני טוען שהמינוי שלו לגיטימי לאו דווקא כספקולציה על שוק הפרי אייג'נטס אלא בדיוק בשביל חומר השחקנים הקיים בוויזארדס).

     

    גם כמה פציעות קלות במהלך העונה "לא הזיקו". ביל למד שהקבוצה רצה לא רע בהיעדרו. מסביב לוול היו כמה צעירים שברוב הזמן, בשגרה, נשארו בצילם של הסופרסטארים. העונה גם קלי אוברה ובמיוחד אוטו פורטר עשו את הקפיצה המשמעותית, משחקנים משלימים לשחקנים שמתחרים על תואר (פורטר שני רק לקורבר בשלשות, ועולה עליו בכל פרמטר אחר, אוברה מתחרה על תואר השחקן השישי של הליגה, לבטח שחקן הספסל המשמעותי ביותר של הוויזארדס).

    אל רביעיית שחקני החוץ המרשימים הללו יש להוסיף כמה שחקני פנים. גורטאט מבוגר מהם, אבל סנטרים נוטים להתפתח בגיל מאוחר (או להיעלם בדרך...). גם יאן מהינמי חוזר להיות שחקן רוטציה לגיטימי ומחליף מצוין למרצ'ין.

     

    מרקיף מוריס מזכיר לכולם למה הוא התאום הבכיר של מרקוס, נותן שיאי קריירה בדקות וריבאונדים (וגם באחוזים מהקשת, שווה לעונת הרוקי המצוינת שלו), וברנדון ג'נינגס "הוותיק" חוזר להיות רלוונטי לאחר שנפצע לפני שנתיים והמספרים שלו נחתכו בחצי, ממש כמו וול. מדהים שהוא רק בן 27. בוויזארדס הוא בעיקר שחקן משלים, לאחר שלא נקלט בניו יורק ובאורלנדו, אבל גם הוא רק מחכה להזדמנות שלו לחזור לקדמת הבמה, ומזכיר בכך את החזרה של שון ליווינגסטון לתפקיד משמעותי בגולדן סטייט. לא מאיים על הכוכבים, אבל יכול להשלים אותם ולקחת על עצמו דקות, אם וכאשר יהיה צורך בכך.

     

    לכן ברדלי ביל מצד אחד היה בלחץ שאולי לא צריכים אותו, אבל התקבל בחזרה, בחום ובאהבה למקומו הטבעי כמוביל בקבוצה, בלי שמישהו עירער על כך. הפציעה הכריעה את הכף. לכולם ברור כיום שלפני הכל זו הקבוצה של וול, אבל ביל, שעולה על וול באחוזים מכל הטווחים, לא נפגע מכך, אלא למד להשתלב. ההיררכיה בקבוצה הפכה יותר מסודרת והם מוסרים בשמחה אחד לשני (מובילים את הליגה במסירות זה לזה). למתבונן מהצד נראה שהם למדו לאהוב לשחק אחד עם השני, גם אם הם עוד לא צמד חמד מחוץ לשעות הפעילות במועדון. את התמונה משלים בויאן בוגדנוביץ' שמוסיף עומק, עם נתונים מדהימים (בעיקר בהתקפה, ממוצעי 50-40-90) לשחקן שהצטרף ממש לא מזמן (רק 17 משחקים) ומתאים להם מהיום לאתמול כמו כפפה ליד.

     

    לסיכום: אחת הקבוצות שהכי כיף לראות. אפילו הרולקסים למדו מחדש לעודד ולשרוק בוז לכוכבים של היריב (ויש לי ולג'וניור חלק בכך, כצופים במגרש הביתי שלנו). אנחנו בכל זאת ולפני הכל אוהדים של בוסטון, אבל אם וכאשר וושינגטון "תפתיע" את בוסטון בחצי הגמר, ובטח אם וכאשר תארח את קליבלנד בגמר, נצרח להם "ביט דה קאבס". ואם מישהו שולח לי חולצה של בלאט במדי מכבי ת"א אני מבטיח ללבוש אותה בפעם הבאה שהקאבס יבואו לבקר.

     

    לדעתי לוויזארדס יש יתרון על פני בוסטון, וכ"א מהשתים עדיפות כרגע על הקאבס. לא ברור כמה מיץ אפשר עוד לסחוט מהלימון של לברון, אבל זה הולך להיגמר, אם עוד לא נגמר. ולכן, או השנה או בשנה הבאה, נאמר כולנו במזרח, המלך מת, יחי המלך החדש. ואמנם הלב (שלי לפחות) הולך עם בוסטון, אבל המוח אומר שזאת תהיה וושינגטון, כאמור, אולי אפילו השנה.

     

    מול ענקי המערב הם עוד לא בשלים ללכת עד הסוף, אבל יש להם כל המץ'-אפים מול כל הגדולות, יש להם עומק והם מאוד בריאים וכשירים, וגם זה קובע לא מעט. אז אפשר לפרגן (ולפנטז...) אם הם יילכו עד הסוף, ולמרות שזה לא תלוי רק בהם (כי ברור שיש כמה קבוצות עדיפות, לפחות כל עוד אין פציעות משמעותיות,) זו בהחלט תהיה הפתעה, אבל קטנה.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים