"למזלי היה לי הכוח לקום ולעזוב"

הסופרוומן האולטימטיבית היא בעצם את?

"לא", היא ממהרת להתגונן. "אמנם אני מאוד נוכחת בדמות שלה, הכנסתי לחייה הרבה מהחוויות שצברתי, דמויות מוכרות מהתעשייה נתנו לי השראה, אבל לי, למזלי, היה הכוח לקום ולעזוב".

"הייתי מנותקת מהאינטואיציה ומהרגש. זה מה שקורה לכל מי ש'חי בכאילו'". לילך סיגן

סיגן, שבראה את שירה לייטנר ברומן הטרי שלה, "כפיות", אוחזת בקילומטראז' מקצועי ארוך. כשסיימה את התואר השני במנהל עסקים היא השתבצה בעמדה בכירה במחלקת השיווק של לנקום בפריז והרגישה על גג העולם, אבל בגיל 32 החליטה לשנות כיוון. "מגיל 10 חלמתי לכתוב, ופניתי לעיתונות מתוך אהבה לכתיבה", היא מספרת. "נחמיה שטרסלר קיבל אותי ל'הארץ', הקמתי מדור שעסק בשיווק, תקשורת ופרסומת, הוא גדל והתפתח, וכמעט בלי שהרגשתי הפכתי לעורכת של 'גלובס הערב'. ניהלתי הרבה אנשים, נהניתי מאוד, הכל נשמע נהדר, נכון?"

תגידי את.

"בוקר אחד קמתי והבנתי שאני לא באמת כותבת כמו שחלמתי לכתוב. שרק 5% מהזמן שלי מוקדש לכתיבה וכל שאר הזמן הולך על מאבקי כוח. במילים אחרות – הבנתי שאני מכלה את חיי על דברים שהם סתם. זה היה רגע של הארה. התחלתי לדבר על פרישה".

זה קרה לפני שש שנים, כשהייתה בת 47, נשואה לאיש העסקים ליגד רוטלוי ואם לשתיים. "ביום בו הודעתי שאני מתפטרת קיבלתי טלפון מ'רשת'. הציעו לי את תפקיד סמנכ"ל האקטואליה. אפשר לסרב להצעה שכזו? די מהר הבנתי שזו לא הייתה בחירה נכונה, ששוב נתפסתי לדברים שנראים זוהרים, שיש בי משהו שגורם לי להתקרב ולהתרחק מהכתיבה. זו הייתה פדיחה גדולה לעזוב את התפקיד המופלא אחרי חמישה חודשים, אבל כבר לא יכולתי להילחם עם עצמי. אמרתי שפעם אחת בחיים אני רוצה להתמסר לכתיבה".

אבל "כפיות" הוא הספר הרביעי שלך.

"נכון. לפניו כתבתי את 'האלים החדשים' (ספר עיון על מותגים) ושני ספרי פרוזה – 'געגועים למקס' ו'רומן למתחילים', ואפילו קיבלתי ביקורות טובות, אבל הכתיבה הייתה 'על יד'. רוב האנרגיה שלי הושקעה בקריירה וגנבתי שעות כתיבה בוויקנדים ובחופשות. לא היה לי האומץ לעזוב הכל ולהתמסר רק לכתיבה. לפני ארבע שנים נכנסתי לחדר העבודה שלי, סגרתי את הדלת ואמרתי לעצמי: 'זהו, אני מתחילה לכתוב במשרה מלאה, ומה שיהיה – יהיה'. מדי יום ביומו כתבתי בין שש לעשר שעות. היו ימים בהם הלך לי טוב ובימים אחרים אכלתי חצץ. כיוון שאני בנאדם של לילה, הקדשתי את שעות הבוקר לסידורים ולבישולים, ובצהריים הסתגרתי בחדר עד שיצא עשן".

"ניסיתם פעם לכופף כפית? המבין יבין". כריכת ספרה של סיגן

בואי נשים את הקלפים על השולחן. את גרה בכפר שמריהו, מבחינה כלכלית יכולת להרשות לעצמך לוותר על משכורת שנייה ולהפוך לעקרת בית המשתעשעת במקלדת.

"נכון, לא חששתי שארעב ללחם, אבל הבנתי שלא המחסום הכלכלי מונע ממני מללכת עד הסוף, אלא המחסום הרגשי. יותר מדי שנים הייתי עסוקה בלהוכיח את עצמי כאישה עצמאית ומצליחה. ככל שאת מטפסת בסולם הקריירה, את נדרשת להמציא עוד ועוד הוכחות. זה מתיש ומתסכל, מפני שזה מרחיק אותך מעצמך ומפני שאין לזה סוף. מהנקודה הזו היה לי קל מאוד להזדהות עם שירה לייטנר, לשים את עצמי בנעליה ולקחת אותה לאקסטרים. רובנו מתבלבלים בין מאבקי כוח לבין הכוח הפנימי שלנו. גם אני נפלתי קורבן להתבלבלות הזאת".

כלומר?

"נסחפתי לתדמית של 'אישה חזקה' וכמו הגיבורה שלי נשענתי על סממני כוח חיצוניים. יש לא מעט אנשים שפגעתי בהם לא מכוונת זדון, ממש בלי משים, מפני שהייתי מנותקת מהאינטואיציה ומהרגש. זה מה שקורה לכל מי ש'חי בכאילו' ו'חזק בכאילו'. תרבות הריאליטי הציפה אותנו ברוע, כמו שי חי ו'צבא האמת' שלו. בעיניי אין בזה שום אמת ושום אומץ, זו סתם התבהמות. אנשים חזקים באמת לא מרגישים צורך להילחם או לכופף ידיים".

כששירה מגלה את הכוח הפנימי שלה חייה משתנים לטובה?

"כדי למצוא את עצמה היא חייבת לסדוק את תדמית החזקה והיא גם מאבדת את עצמה. החיים הם מגדל, וזה לא פשוט לגלות שאת יושבת בראש מגדל גבוה שהקומה הראשונה שלו לא יציבה. אבל כשהבנאדם מצליח להתחבר לעצמו, זה לטוב ולרע. הוא מבין שהחיים יקחו אותו לכל מיני מקומות".

היא יותר מאושרת?

"בחייה החדשים, כמו אצלי, יש רגעים של שמחה ושל באסה, יש גם שנאה עצמית והרס עצמי לצד מצבים של התעלות. החיים זה הכל, אבל היא יותר שלמה עם עצמה והיא יותר מסופקת".

מי שיראה את "כפיות" (ידיעות ספרים) על המדף, עלול לחשוב שזה רומן רומנטי על זוג שאוהב לישון כפיות.

"גם זה בלוף. תנוחת הכפיות, שכולנו כל כך כמהים אליה, לא עובדת יותר מחמש דקות. לא נוח לישון ככה. הרומן שלי הוא דרמה עלילתית, עם מתח ועם סיפור אהבה. אני מאושרת כשאנשים אומרים לי שהספר הזה גרם להם לחשוב על החיים שלהם, על הזוגיות שלהם, ולהסתכל על עצמם באור מעט שונה".

אז למה קראת לו "כפיות"?

"ניסית פעם לכופף כפית? תנסי. לא תצליחי. והמבין – יבין".