מכבי ת"א והגביע: מפעל משני, קבוצה משנית

ולמה כל זה חשוב שייאמר? כי זה ממש לא משנה מה יגידו האוהדים של סגנית האלופה, החיים על אדי הדלק האחרונים מהניצחון על ב"ש בגמר הגביע מלפני שנתיים. מאז אותו 6:2 מפורסם, הם צריכים להפנים שהקבוצה אותה הם אוהדים נמצאת ברגרסיה מתמדת. מכבי ת"א הפסידה מאז והרבה. הפסידה מהמוניטין, מההרתעה, ברוב המפגשים הישירים, הפסידה אליפות ובדרך להפסיד אחת נוספת.

מכבי ת"א(צילום: ראובן שוורץ)

ומלבד היהירות, השחצנות וההתנשאות, לא ניתן לחשוב על סיבה מספיק טובה לכך שאוהדי מכבי ת"א רואים בב"ש אפיזודה חולפת. לאלופה מבירת הנגב יש ביתיות חזקה בדמות אצטדיון טרנר, עשרות אלפי אוהדים שרופים, בעלים בדמות אלונה ברקת שלא תחסוך מהקבוצה מאומה בדרך להצלחה וכן מאמן וסגל שחקנים מהשורה הראשונה בארץ.

אז אומרים, שהצעד הראשון של כל חולה בדרך להחלמה המיוחלת הוא בראש ובראשונה להכיר במחלתו. ועד שאוהדי סגנית האלופה לא יכירו בעובדה שמולם ניצבת יריבה אמיתית, תחרותית, טובה לא פחות וכנראה אף יותר, יהיה להם קשה לשאת בעובדה המצערת שהקבוצה אותה הם אוהדים משתרכת מאחור. ההכרה וההשלמה הם צעדים הכרחיים בדרך להקלה משמעותית בכאב. והלב כואב וממאן להאמין, כי מולם ניצבת יריבה שאיש לא ציפה לה. איש לא ציפה שדווקא הוא, מועדון מוכה, מפסידן, פריפריאלי כל כך, הוא זה שיעמוד בדרכם בדרך להנצחת השליטה בכדורגל הישראלי בעשור הנוכחי.

אז מכבי ת"א עלתה לגמר הגביע, ויכול מאוד להיות שתזכה להניף את התואר השני בחשיבותו גם השנה. רק שמוטב לאוהדיה המסורים לנתב את האנרגיות שלהם לטובת שמחה אמיתית של זכייה בתואר, וכן לטובת מחשבות על כיצד ואיך לדחוף קדימה את קבוצתם האהובה בהמשך. כל זאת עדיף מאשר להמשיך להתנשא על מועדון שכבר מזמן הבין שאיננו אפיזודה חולפת, אבל הלב עדיין מסרב להאמין.