זה התחיל בשיחת טלפון של עובדת סוציאלית יום לפני ליל הסדר. "מה את עושה בפסח?", נשאלה נועה בל, שהייתה אז, לפני שלוש שנים, חיילת בודדה. היא ענתה שתכננה לעשות סדר פסח עם חברותיה לדירה, ואז קיבלה הצעה מפתיעה: קרן פלס ונועם טור רוצים לארח חייל בודד. "עד אז", מספרת בל, "סירבתי לכל הזמנה של משפחה מארחת".
למה?
"כי זה מביך, אני לא מכירה אותם, ואני לא רוצה להרגיש במקום המסכן. כשהיא אמרה 'קרן ונועם', חשבתי, 'באמת הם רוצים לארח אותי? למה?' כמובן שהעובדה שהם מפורסמים הקלה עליי. הוא הכי חתיך בעולם בערך, וקרן מושלמת. באותה תקופה הייתי שומעת המון שירים שלה. בפלייליסט שלי כיכב השיר 'מבול' ממש באותו השבוע".
כמה שעות לאחר שאישרה את הגעתה, הסלולרי שלה צלצל. "מישהי אמרה לי, 'היי, זאת קרן', וכיוון שיש לי חברה שקוראים לה קרן, אמרתי, 'מה העניינים קרן?' היא אמרה, 'הבנתי שאת באה אלינו מחר'. פתאום הבנתי מי מדברת איתי, והתחלתי לצרוח בבית, 'או מיי גאד, קרן פלס! קרן פלס!' זה היה נורא מצחיק. היא הייתה מקסימה. 'את צמחונית? יש דברים שאת לא אוכלת? תגידי, כי אנחנו כל כך שמחים שאת באה מחר, ורוצים להכין לך ארוחה טובה'".
הקשר שהתחיל בערב פסח התהדק במהירות, והיום בל מתגוררת בקרוואן בחצר ביתם של פלס, טור וילדיהם, אורי (5) ולונה (3) במושב חופית. בריאיון עם בל עולה תחושה שהיא נהפכה באופן טבעי לחלק בלתי נפרד מהמשפחה, ושהשניים תומכים בה ומפרגנים לה, וגם יודעים לפנות לה את הבמה התקשורתית ולאפשר לה להתפתח בצורה עצמאית.
המוזיקה האירה את הדרך
נועה בל בת ה־22 היא בחורה צעירה שמחה וצוחקת, ילידת עפולה. בימים אלה היא עושה את צעדיה הראשונים כזמרת ושחקנית: לומדת במכינה למשחק של ניסן נתיב, כותבת שירים ומופיעה עם ההרכב "ללא שם".
בגיל 17 עזבה את הבית שבו גדלה עם אמה ואחֶיה. עם אביה, שממנו התגרשה אמה לפני שנים רבות, היא אינה בקשר, לדבריה. "מגיל צעיר המשפחה שלי הייתה בקשיים", היא אומרת, "בכיתה י"ב הרגשתי שאני לא מסוגלת להמשיך יותר. הייתי שבר כלי. לא תפקדתי. כל הדברים שהחזיקו אותי עד אותה תקופה - לימודי תיאטרון בתיכון, הלהקה הבית־ספרית - כבר לא מילאו אותי. ואז היה יום נורא קשה בבית, ואמרתי, 'אני יוצאת מהבית עכשיו. אני לא מסוגלת להמשיך עם זה'. זו הייתה החלטה שלי, שהצריכה הרבה אומץ, אבל רציתי להציל את עצמי".
לאן הלכת?
"ל'בית השאנטי'. אחרי שלושה ימים חזרתי הביתה עם החלטה שאני מתחילה לטפל בעצמי, ושאני רוצה למצוא לעצמי מקום קבוע לגור בו ולסיים את הלימודים. במשך חודש שלם חיפשתי פנימייה".
בל השתלבה בפנימיית כפר הנוער על שם מאיר שפיה בצפון, שם פגשה בני גילה שמתמודדים גם הם עם בעיות מורכבות, והרגישה שהיא לא יוצאת דופן.
שמרת על קשר עם המשפחה?
"באותה תקופה הייתי קצת בקשר עם אמא שלי, הייתי מגיעה הביתה בשבתות. בית הספר מימן לי חומרי לימוד, בגדים קיבלתי מתרומות שבית הספר קיבל, וגם אמא הייתה קונה לי פה ושם, אבל לא היה בשביל מה להתלבש. את בפנימייה, אין לך לאן לצאת".
מי שהצילה אותה באותה השנה הייתה מורה חיילת
שליוותה אותה. "היה לי קשר עמוק איתה", היא משחזרת, "לא הייתי צריכה להגיד יותר מדי, רק הייתי מסתכלת עליה והיא הבינה מיד. הייתי בטיפול פסיכולוגי, הכל היה מסודר, אבל היא הייתה קרובה אליי בגיל, חיילת, ואני תלמידה בכיתה י"ב. היה בה משהו כל כך מכיל ועוטף. מבלי לשפוט, היא אמרה בלי מילים: קודם כל תשימי עליי את הראש, ואחר כך נטפל בבעיות.
"חוץ מזה, זו תישמע קלישאה, אבל מה שעזר לי זה החלומות שלי. אם הייתה עולה לי מחשבה טובה, נגיד, הופעה שלי במקום גדול, הייתי מתחילה להתרגש כאילו זה קורה ממש עכשיו".
נסיבות חייה היו יכולות לארגן לה שחרור מצה"ל, אבל לא היה לה ספק שהיא רוצה להתגייס. "רציתי לעשות תפקיד משמעותי", היא משחזרת, "ומישהי בפנימייה שאלה אותי יום אחד, 'נועה, מה קורה עם הצבא?'".
רק אז שמעה על עמותת "ילדים בסיכוי", שעוזרת במימון דירות לצעירים, רבים מהם בוגרי פנימיות, שמעוניינים לשרת בצבא ואין להם תמיכה משפחתית. כשבועיים לאחר שסיימה את התיכון עברה לדירה שבה גרו שש חיילות בודדות במסגרת תוכנית "גשר לעצמאות" של העמותה. היא שילמה 500 שקל ממשכורת של כ־2,100 שקל, סכום שכלל את כל ההוצאות בדירה, על מנת לחנך את החיילות לעצמאות כלכלית בעתיד.
מי שעוד דאגה לחיילות הבודדות לביגוד, הנעלה, מזון ותחביבים הייתה גם עמותת "אור שלום", שאחראית על שיבוץ חיילים בודדים במשפחות מארחות. "בחגים היינו מקבלות מ'אור שלום' תלושים של 400 שקל, ולפעמים זה כל מה שהיה לנו, והיינו חושבות שאנחנו עושות שופינג מטורף. היינו באות לערבי תרומות של העמותות, שהיו מוכרים בהן בגדים מרשתות כמו מנגו ו־TNT בעשרה שקלים, רק כדי שנלמד מה זה כסף".
התקבלת ללהקה צבאית של חיל החינוך.
"כשזה קרה, לא האמנתי. זה היה ממש כיף. היינו להקה של שלוש בנות והיה נעים. הלהקות הצבאיות היום הן אחרות מהחלום של להקת הנח"ל של פעם. הכל הרבה יותר קליל, ועדיין היה מדהים".
מי ליווה אותך באותה תקופה?
"מורן מזרחי, רכזת הדירות שלנו, הייתה קרן האור שלי. פעם אמרתי לה, 'אני ממש אוהבת לשיר ולכתוב, אולי נעשה משהו שקשור לזה?'. היא לקחה את זה בשתי ידיים והביאה את סיון טלמור, שהתנדבה לעמותה ונתנה לנו שיעורי כתיבה פעם בשבוע".
איך הצלחת לחלום על מוזיקה בזמן שעסקת בהישרדות יומיומית?
"מגיל צעיר, בכל שלב שרר קושי בבית שלי, ואם את גדלה לזה, זה הופך להרגל, עד שאת תופסת אומץ ועושה את הצעד החוצה. הרגשתי שאני צריכה למצוא דרכים קטנות להאיר לי את הדרך, והמוזיקה הייתה הדרך שלי. שרתי בלהקה בית־ספרית, ותמיד היה לי ברור שאני לא יכולה לעשות שום דבר אחר בעולם".
בבית של פלס-טור
את הביקור הראשון בבית פלס־טור בל זוכרת היטב. "נכנסתי אליהם הביתה, וקרן בדיוק יצאה מהחדר ואמרה, 'היי'. ראיתי מלא אנשים, כי המשפחה שלהם גדולה, וכולם אמרו לי שלום. החלטתי שאני אשב פשוט, כי אני לא מבינה בסיטואציות משפחתיות כאלה. היה לי מוזר בהתחלה. הרפתקה לגמרי. וכל זה היה אמור להסתיים אחרי ליל הסדר. שלוש שעות ארוחה, וזהו".
ואיך היה?
"קרן ונועם לא קפצו עליי ולא ניסו לשים אותי במרכז העניינים. הם עשו את שלהם והיו טבעיים. לא היה שום דבר שנעשה במכוון. נועם הביא לי את לונה, הבת הקטנה שלהם. הופתעתי מכמה טבעי זה הרגיש, וכמה הם עם רגליים על הקרקע. אני הרי בנאדם זר, אבל כנראה כל הצדדים הרגישו שזה משהו נכון. לפעמים יש לך אינטואיציה, שהבנאדם הזה נכון לך. זה לפחות מה שאני הרגשתי".
"כבר באותו ערב קרן שאלה אותי, 'אז מה את עושה מחר?' ואני אמרתי לה, 'מחר? זה חג? כלום'. קרן אמרה לי, 'יופי, אז את ישנה אצלנו, ואני מכינה לך את הבגדים ואסדר לך את המצעים, ומחר אנחנו נוסעים לחברה שלי בקיבוץ'. היא קבעה עובדה, ואני רק אמרתי, 'אין בעיה'. אמרתי לעצמי, 'וואו, קרן פרגנה לי בעוד לילה ויום איתם'. הרגשתי מוזר, נורא לא שייכת ומצד שני, כל כך כיף".
מה הם ידעו על סיפור החיים שלך?
"עשיתי שיחה עם קרן בלילה. נועם כבר הלך לישון, ודיברנו עד לפנות בוקר. אמרתי לה, 'אם את רוצה לשאול אותי דברים, זה בסדר'. והיא אמרה, 'אני לא אשאל כלום, רק רוצה לדעת אם את בקשר עם אמא שלך'".
במוצאי החג החזירו אותה פלס וטור לדירתה ברמת־גן.
"נועם חיבק אותי וקרן חיבקה אותי ואמרה לי, 'תשמרי על קשר' באופן הכי מנומס ומתוק. עניתי, 'בטח, ביי'. עליתי לדירה שלי, ובכלל לא עיכלתי מה היה. צלצלתי מיד לחברה הכי טובה שלי. הייתי מוכרחה לספר למישהו".
חשבת שלעולם לא תראי אותם שוב?
"כבר למחרת קרן התקשרה לומר שהיה להם ממש כיף וכמה ימים אחר כך שלחה לי הודעה אם אני רוצה להיפגש, והזמינה אותי שוב אליהם לערב שבת. שבוע לאחר מכן היא התקשרה, 'למה את עדיין לא פה? זה יום שישי, שלוש בצהריים, ועוד מעט אין אוטובוסים'. לאט לאט הקשר הפך להיות כזה שכל שבת אני באה אליהם, ואחר כך באתי גם לישון מדי פעם באמצע השבוע. הם סידרו לי חדר אצלם בבית, שהיה גם חדר המשחקים של הילדים, וזה היה קסום בעיניי".
מה הדבר הכי מרגש שקרן עשתה בשבילך?
"הקשיבה לי. תשמעי, אני תמיד אומרת, שאני לא סתם סיפור סינדרלה שבו קרן ונועם אימצו ילד קטן. הם לקחו אותי תחת חסותם כשהייתי בת 19, בנאדם מעוצב יחסית. אני יכולה פתאום לירות בכם, איך אתם סומכים עליי ככה? אבל זה פשוט קרה".
מתי היה ברור שאת נשארת אצל קרן ונועם?
"הייתי בתורנות שמירה בצבא, ואסור היה לנו להיות עם סלולרי, אבל כמו כל החיילים, גם אני הייתי עם הטלפון בכיס. ואז קרן התקשרה, ואמרתי לה בלחש, 'לא יכולה לדבר איתך, אני בשמירה, נדבר אחר כך, ביי'. והיא אמרה, 'לא, לא, לא, רגע', ומיד התחילה לירות משפטים, 'אני ונועם חשבנו על זה, ואנחנו רוצים שתעברי לגור איתנו, אנחנו מבינים שאת בת 20, אבל נעבור עוד מעט לגור בחופית, ויהיה לך שם את הקרוואן שלך והפרטיות שלך ואנחנו לא נפריע לך, אנחנו רק רוצים שתהיי איתנו, טוב? ביי'. נשענתי אחורה ואמרתי לחברה שלי מהשמירה, 'טוב, אני עוברת לגור עם קרן ונועם'. היה לי פחד, איך הם יראו אותי, עם כל הצדדים שלי, כי אין איפה להתחבא, אבל הרצון הגדול לגור איתם גבר על החשש הקטן הזה".
כמה ימים אחר כך זה קרה. יחד עם נטע, קרימינולוגית קלינית שליוותה אותה באותה התקופה, היא העבירה את חפציה אל הקרוואן ביישוב חופית, שעמד כבר שנים רבות בחצר בית ילדותו של טור. אלה היו הימים שלאחר מות אביו, מנחם טור ז"ל. טור ופלס רכשו את הבית הגדול והחלו לשפץ אותו. "נועם עשה לי שיפוץ קטן בקרוואן, ודאג לכל מה שהיה חסר שם, כי הרבה זמן המבנה לא היה בשימוש".
את מצליחה לשמור על חיים פרטיים משלך?
"לגמרי! קרן אמרה לי מיד בהתחלה שיש להם עוד חדר בבית החדש בשבילי, ואם אני מעדיפה להיות בבית, זו בחירה שלי. אני העדפתי את הקרוואן כי רציתי לשמור גם על חיים פרטיים. גם אם הייתי הבת שלה, אני בת 22, וסביר להניח שארצה פרטיות".
את מביאה לבית חברים?
"במינון, וזו בחירה אישית שלי. אני חוששת שאנשים
"קרן אמרה לי מיד בהתחלה שיש להם עוד חדר בבית החדש בשבילי, ואם אני מעדיפה להיות בבית, זו בחירה שלי. אני העדפתי את הקרוואן כי רציתי לשמור גם על חיים פרטיים"
ירצו לבוא אליי רק כדי לראות את קרן ונועם, ולא יכולה לסבול את זה, למרות שאני מאוד מבינה. יש אנשים שמיד כשהם שומעים את הסיפור שלי, אומרים, 'יואו, בואי נעשה אצלך מסיבה'. אני תמיד אומרת שממש לא. החברה הכי טובה שלי מגיעה לשם, והיא בת בית. אני מזמינה את מי שנועם וקרן הם לא האישיו מבחינתם. זה לא פייר כלפיהם".
מה הדבר הכי מרגש שהם עשו עבורך?
"זמן קצר אחרי יום הולדת 20 שלי הם אמרו לי, אנחנו יוצאים לטיול משפחתי בזנזיבר. אמרתי, אין בעיה, רוצים שאני אשמור על הבית? הם אמרו: מה זאת אומרת? את באה איתנו.
"לפעמים אני קמה בבוקר ולא מבינה איך הדברים האלה קורים לי. ממש נסים כאלה. אני יודעת שמי ששומרת עליי היא אני. אני מאמינה שאם אתה מחזיק את עצמך ואומר, אני לא מוותר על החיים, קורים דברים. אני רוצה לומר לבני נוער שהחיים שלהם בכאוס: תחיו בשביל עצמכם".
את הקיץ הקרוב תעביר בל במחנה קיץ ללימודי אנגלית בחו"ל (סאמר סקול). זו השנה השנייה שתלווה בני נוער במחנה כזה, ועכשיו היא עסוקה בהכנות. באוקטובר היא מקווה להתחיל בלימודי משחק מסודרים. עד שזה יקרה, היא ניגשת מדי פעם לאודישנים, לא יותר מדי, כותבת מוזיקה ומופיעה בפאבים במסגרת ההרכב "לא שם", לצד חברתה ללהקה הצבאית, אסתי וייקין (שגם היא כותבת מילים) ונמרוד גורדון, שמלחין.
פלס מודעת, כמובן, לחלומות המוזיקליים שלה. "היא רצתה מיד לשמוע את הדברים שאני כותבת, אבל לקח לי זמן", היא אמרה, "כנראה פחדתי. עכשיו היא כבר יודעת, מרגישה שאני טובה ומאמינה בי. זה משהו שהייתי צריכה ממנה".
היא תכתוב לך?
"אני לא יודעת אם אני מכוונת לזה, יש בינינו קשר אחר. בכל פעם שזה גולש לזה, אני מיד נבהלת. יכול להיות שנעבוד ביחד בעתיד, אבל בחיים לא אוותר על הקשר שנוצר בינינו בשביל שיר. תמיד אעדיף אותה".
אם יש נערה שנמצאת בסיכון וקוראת את הכתבה, מה היית רוצה להגיד לה?
"צאי מהבית ולכי לדבר עם מישהו. הטעות שלי הייתה שיצאתי מהבית בגיל מאוחר. הייתי צריכה לצאת מוקדם יותר. בגיל 17 הייתי כמו עב"ם, רק עצובה ובוכה ורעה לעצמי, ואז אמרתי: תסתכלי על עצמך, אלה החיים שאת רוצה? אני הרי בנאדם שיש לו מלא חלומות ופנטזיות, בנאדם גרגרן לדברים קטנים ואוהבת את החיים, אז למה אני צריכה להמשיך במצב הזה? אני גם לא מאמינה שצריך לקדש קשר דם".
