בחודש הבא יעלו בתיאטרון שתי הצגות שעוסקות באופן שונה בשואה, שתיהן של המחזאי היהודי ג'ורג' טאבורי, שנפטר לפני כעשור, בן 93 במותו. טאבורי נולד בבודפשט, נמלט ללונדון, נשלח על ידי המודיעין הבריטי לירושלים בזמן שמשפחתו נשלחה למחנות ואביו נרצח באושוויץ, הוא הגיע להוליווד, הספיק לכתוב בין השאר להיצ'קוק ובשנות ה-70 עבר לגרמניה. בגרמניה ביים וכתב כ-50 מחזות.

התיאטרון בישראל מיעט להעלות את מחזותיו, אולי בשל הזוויות הלא כל כך קונבנציונאליות שדרכן מציג סיפורים קשים כל כך. המבקרים טוענים ש"טאבורי לא היה מחזאי נוח", מבחינת סגנונו והשקפת עולמו. "שוב ושוב חוזרות יצירותיו לשואה מהזווית האפיקורסית, הגרוטסקית, הפרדוקסלית, הדומה באופייה ליצירות של שלום עליכם, חנוך לוין או וודי אלן", טען אחד המבקרים.

מנפרד בורמן, המפיק והבמאי של שניים ממחזותיו של טאבורי כאן בניו יורק חושב אחרת. "חשוב שכל אחד יגיע ויצפה במחזות שלו, אלו נושאים שבוערים ורלוונטים לצערנו תמיד. בדרך הסאטירית והאירונית שלו, צופים יכולים להיפתח, ולראות דרך הסיפור שנושק לימי השואה גם את המציאות של היום מזוויות שונות ולהבין מה עומד מולנו, בתקווה שכולנו נלמד מזה. אני לא יכול לדבר בשם המחזאי", הוא מוסיף, "אני רק יכול להגיד שזה מוביל את כולנו לחשוב באמת על מה שעומד מולנו".

"הדמות שלי היא ליטרלי היטלר". עמרי קדים

"מיין קאמפף" הוא מחזה פרובוקטיבי, בטח עבור הצופה הישראלי. "זו פארסה שחורה על היטלר צעיר שהתייתם מאמו ואביו, אין לו כסף והוא מגיע לוינה להירשם לאקדמיה לאמנות עם החלום להפוך לצייר", מספר בורמן. "כשהוא לא מתקבל הוא נשאר חסר כל ושבור עד שנפגש עם מוכר ספרים יהודי בשם שלמה הרצל בבית תמחוי. שלמה מכניס אותו לביתו ולוקח אותו תחת חסותו. הוא מלמד אותו איך לנהוג, איך להתלבש ומטפח אותו, למרבה האבסורד, להיות ההיטלר שאנחנו הכרנו. זו סיטואציה אירונית ומאוד רצינית. באחת הסצינות, שלמה מאיר בעיניו את הכוח הכריזמטי שלו ומציע לו להשתלב בפוליטיקה".

לעמרי קדים הכניסה לדמותו של היטלר כמובן לא הייתה קלה. "זה מוזר אפילו לספר לאנשים שאני משחק את היטלר", הוא טוען. "קשה למצוא דרך לא לשפוט אותו כי הדמות שלי היא ליטרלי היטלר. אני לא מנסה לעורר סמפטיה, רק לשחק אותו דרך נסיבות המחזה ושם הוא יתום עני רעב וכושל. בסוף הוא כבר פסיכופט רוצח. כשחקן", מספר קדים, "הייתי חייב למצוא נקודות חיבור לדמות. התחלתי במחקר על וינה בשנים האלו, גם על המחזאי כדי להבין איך הוא ראה את המציאות של אותם ימים וגם על היטלר כי המחזה מבוסס על עבודיות אמיתיות. אני לא יכול להתחבר לאנטישמיות, אבל חייב למצוא דרכים אחרות לכעוס על מה שהוא כעס ולהרגיש נוח להגיד מה שהוא אומר, אז ניסיתי למצוא אלמנטים שנואים בדמויות שהוא ניתב את כעסו אליהן בתקווה לייצר את אותו תסכול שהוא מביא עימו. ראיתי חוסר ביטחון שהלך וגדל. הוא עבד אצל יהודים וגר עם יהודים אחרי שאמו נפטרה והיא היחידה שנתנה לו כסף. אביו מת כבר שנים קודם והוא עוד לא היה בן 20. גרמניה אחרי מלחמה הייתה מקום קשה ובתוספת של בעית בטחון קשה, בלי כסף או בית או הורים אין לו כלום, וגם חלום האמנות נגדע עם סירוב משני בתי ספר".

עמרי חי ועובד בניו יורק כבר 5 שנים. הוא אמנם ישראלי אבל מרבית חייו חי עם משפחתו מסביב לעולם, בין אתונה, לפריז, לונדון ואפילו וינה, כך שהמבטא האוסטרי לא דרש עבודה.

להיסטוריה האישית של המחזאי יש השפעה ניכרת על הכתיבה. מתוך ההצגה

המחזה מעורר לא מעט שאלות קשות ולא נוחות לקהל הישראלי. לא רק על מהותו של הרוע, אלא גם על הרמיזה שליהודים היה חלק בצמיחתה של המפלצת. עמרי מספר שגם הוא הופתע לגלות איך במחזה לדמות היהודי יש תפקיד בעיצוב דמותו האכזרית של היטלר. "הרצל, שהופך לאפוטרופוס של שלו, מגונן עליו ותומך בו. כשהיטלר נכשל בבחינות לאקדמיה וחוזר מרוסק לגמרי לבית התמחוי, הוא מפתח שנאה ותיעוב כלפי הרצל והעולם כולו, ופונה לפוליטיקה".

קדים מספר שבניסיון להתחקות אחר חייו של היטלר הגיע עד וינה ומצא את ציוריו המקוריים. "זה היה מעניין כי הם לא ציורים טובים, הם משעממים. היה גם ברור שהוא לא ידע לצייר אנשים, כאילו הוא לא הבין אותם, לא ראה אותם באמת וזה מעניין בהתחשב בהיסטוריה".

קדים ובורמן מאמינים שלהיסטוריה האישית של המחזאי יש השפעה ניכרת על הכתיבה של מיין קאמפף וגם של "יובל", ההצגה השניה שמעלים בשבועות הקרובים סביב סיפורי השואה. "אביו נספה באושוויץ והדמות של אבא שלו מרומזת בלא מעט דמויות במחזות".

ההצגה מועלה כאוף-אוף ברודווי עם קבוצת שחקנים שברובם עובדים עם משאבים מוגבלים. "השחקנים עושים עבודה הירואית אפילו שיש להם מגבלת זמן. הם עושים את זה כי זה חשוב להם והנושא רלוונטי גם במציאות של היום, לא רק לקהל יהודי לזיכרון השואה", מסכם בורמן. "גם היום אנחנו רואים אנשים עם כוונות טובות ואחרים שמומנצלים את אלו ומובילים להפצת רוע ושנאה. המחזה הוא תזכורת שאסור לתת להיסטוריה לחזור לעצמה. אנחנו לא יכולים לעמוד מנגד כשרואים בעיה גוברת".