"בטלפון הבנתי רק: רשימה, ווטסאפ, שון, הרוגים"

לתוך הבית נכנסו שלושה קצינים. אחד מקדימה, שניים מאחורה. התמונה הזאת, אני ממש רואה אותה עכשיו בראש ומרגישה את חוסר הנשימה. לא הצלחתי להכניס אוויר לריאות. הם ישבו על הספה, פתחו קלסר עם הרבה דפים והקריאו ששון כרמלי נהרג בסג'עייה.

לפרויקט "אהבות שכולות" - לחצו כאן

שון תמיד היה שם בשביל מי שצריך אותו. אפילו כשלא צריך אותו. הוא פשוט היה שם. ואני לוקחת את זה הלאה. הוא היה בגדוד 13 בגולני ואני הייתי לוחמת בתותחנים. סיימתי טירונות והיינו שנינו בבסיס ברמת הגולן. שנינו האמריקאים היחידים בכל הבסיס. שנינו עם סיפורים מעניינים של עלייה לארץ. הפגישו בינינו, ובאותו ערב ישבנו על מדרגות ודיברנו שעות.

משם התגלגל סיפור אהבה. שני ילדים צעירים, אהבה ראשונה. הייתי רגועה, הכול בסדר, שום דבר לא יכול לקרות לשון, זה לא בא בחשבון.

שני ילדים צעירים, אהבה ראשונה. עדן ביין ושון כרמלי ז"ל

ביום של אירוע הנגמ"ש, עוד לפני הקצינים, החבר הכי טוב של שון התקשר אליי. לא הצלחתי להבין מה הוא אומר מרמת ההיסטריה של בכי בטלפון. הבנתי רק כמה מילים: רשימה, ווטסאפ, שון, הרוגים.

אני לא זוכרת מה קרה באותו רגע. חברה אמרה לי שהתפרקתי. זאת היה שעה של דמעות בעיניים. הרגשה שהכול יהיה בסדר אבל משהו לא מסתדר.

בהלוויה אני זוכרת את עצמי יושבת וטופחים לי בפנים עם מים, ואז הסתכלתי על חור ענק באדמה. זה היה כמו הרגע הזה שאת קמה בבוקר ולאלפית השנייה את לא זוכרת מי את, איפה את. חברה אמרה לי שבסוף ההלוויה נשכבתי ליד הקבר ולא רציתי לקום. היא אומרת שרציתי לישון שם.

שון כרמלי ז"ל

כל אחד לוקח איזה משהו מזוגיות. שון הוא לא אקס, כי הפרידה לא נבעה מהחלטה מסוימת. ההחלטה הגיעה מלמעלה.

האהבה שהוא העניק לי והאהבה שאני הענקתי לו תישאר לעד.

• תוכן: הדר גיל-עד, הפקה: נטלי כץ וסהר אברהמי, עיצוב: קוסטיה פרמיאקוב, עריכת וידאו: דפנה פלד, ניהול פרויקט: הדר גיל-עד ונועה גליקשטיין-קרן