"אני זוכרת צרחה איומה שיוצאת ממני"

 

הפעם הראשונה שראיתי את שמשון הייתה ביום ההולדת ה-16 שלי. הייתה פעילות במרכז ולא יכולתי להסיר את המבט ממנו. הוא היה בכל מקום שהסתכלתי. הכול היה ראשוני. היינו מאוד מאוד צעירים וזה הלך והתפתח והשתבח. הרבה פעילות, הרבה ערכים, הרבה ויכוחים, הרבה עקרונות.

 

לפרויקט "אהבות שכולות" - לחצו כאן

 

 

שמשון העניק לי המון ביטחון. היה בו משהו מאוד יציב ורגוע, ואני חושבת שזה נשאר בי. בכלל, כל התכונות הטובות שכל כך אהבתי בו נשארו בתוכי. הוא היה בן אדם אופטימי, מאוד ערכי, חייכן, שמח, שאהב את החיים והחיים אהבו אותו.

 

דיברנו הרבה על העתיד, על מה שקורה במדינה. זה העסיק אותנו. טיילנו בכל מיני מקומות, נסענו לנופשים. ואהבה, אהבה גדולה. מישהו פעם אהב אותי ככה.

 

זה קרה במאי 94. הפלוגה שלו שמרה בבסיס קטן וחבר שלו ראה דמות. הוא לא בדק מי זה או מה זה, והרג אותו.

 

הוא נהרג בשעות הלילה ואימא שלו התקשרה אליי, אבל היה מוקדם בבוקר ולא עניתי לטלפון. היא התקשרה לאחותי שהתקשרה לאימא שלי וסוף סוף עניתי לטלפון. היא לא יכלה לבשר לי ככה, אז היא אמרה לי רק שהוא נפצע וביקשה שאתקשר לאימא שלו. כשסוף סוף הצלחתי להשיג אותם בטלפון, דודה שלו צעקה לי רק: "תבואי, הוא מת".

 

מה שאני זוכרת אחר כך זו צרחה איומה שיוצאת ממני. כל השכונה שמעה.

 

מאז הלכתי צעד קדימה ושניים אחורה. היו המון משברים. בשנים הראשונות נאחזתי בו באובססיביות, בכאב. לא יכולתי לשחרר ולתת לו ללכת. אבל דווקא מתוך המשבר הכי קשה לקחתי את הדברים הטובים והבנתי שהחיים קצרים וצריך לנצל אותם וליהנות מהם. פרופורציות. לדעת מה חשוב,

מה לא חשוב.

 

זה תהליך ארוך מורכב, אבל אפשר לצאת ממנו. אפשר לחיות חיים טובים בלי לשכוח אותו. אני לא רוצה לשכוח אותו. אני לא אשכח אותו.

 

• תוכן: הדר גיל-עד, הפקה: נטלי כץ וסהר אברהמי, עיצוב: קוסטיה פרמיאקוב, עריכת וידאו: דפנה פלד, ניהול פרויקט: הדר גיל-עד ונועה גליקשטיין-קרן