לא כל ההורים אוהבים את הילדים שלהם

"הוא ישן", אמר הקול. עצרתי את נשימתי. עיניי כבר היו עצומות חזק. ובליבי חיכיתי שיילך. רק שיילך כבר. הפסיעות התרחקו. הוא עזב את החדר. נשמתי לרווחה. ניצלתי הפעם. הוא לא ירביץ לי הלילה. הסיוט נגמר. בינתיים. עד הפעם הבאה.

שמיכת הפוך הכבדה היתה מקום המפלט שלי. תחתיה התחבאתי מידו הארוכה, המכאיבה, המכה של אבי. פחדתי ממנו. ושנאתי אותו. וגם אהבתי אותו. והוא? הוא אהב אותי. אני יודע שאהב. אבל ככה נראית אהבה?

לעוד טורים של אבישי מתיה

מותר לנו לשנוא את ההורים שלנו

"כל ההורים אוהבים את הילדים שלהם", הוא השקר הכי גדול שסיפרו לנו במהלך חיינו. אז לא, לא כולם אוהבים. יש כאלה, והם לא מעטים, שהיכו, גידפו, שנאו, ואף נטשו את ילדיהם. יש כאלה, כמו אבא שלי, שלקו בפרצי זעם אלימים.

כשהם כעסו, הם לא אהבו. כשהם צעקו, הם לא אהבו. כשהם איימו, הם לא אהבו. כשהם העליבו, הם לא אהבו. כשהם הרביצו, הם לא אהבו. ושאף אחד לא יספר לכם אחרת.

הם היכו אותנו בלי רחמים. חבטו בנו עד זוב דם. והמשיכו גם כשצרחנו מכאב. הם קיללו. השפילו. לעגו. ביקרו. הזניחו. נטשו. הפקירו. והותירו בנו צלקות רגשיות. הם אטמו את אוזניהם כשקראנו לעזרה. הם עמדו מהצד והביטו ולא נקפו אצבע כדי להציל אותנו. ומעולם לא חשבו לבקש סליחה. הם בטוחים שהם היו נהדרים. הם לא מבינים מה אנחנו רוצים מהם. הם לא רוצים להשתנות.

גם היום, שנים רבות אחר כך, אנחנו עדיין פוחדים מהם. אנחנו מתביישים לומר להם מה אנחנו מרגישים. אבל אנחנו לא חייבים לסלוח להם. מותר לנו לשנוא אותם. מותר לנו לחוש גועל כלפיהם. מותר לנו לנתק איתם כל קשר. מותר לנו לבחור לא לדבר איתם. מותר לנו אפילו לוותר על האזכרה השנתית.

מותר לנו להרגיש את מה שאנחנו מרגישים. כי הם לא אוהבים אותנו. כי ספק אם אהבו. כי הורים שפוגעים בילדים שלהם פעמים רבות, הורסים את חייהם, משחיתים את נשמתם, פוצעים אותם לנצח, אינם ראויים לאהבה, לחמלה ולתשומת לב. שיישארו לבד עם עצמם. שיעשו חשבון נפש. שיכירו בזוועות שחוללו.

שינסו לבקש סליחה אמיתית מאיתנו, הילדים שלהם, פרי בטנם, קורבנות התסכולים שלהם, הלחץ הכלכלי, הדיכאון הנפשי, חפשו כל תירוץ שתמצאו ולא תצליחו להבין איך הם דרסו באכזריות ילדים רכים בשנים והכאיבו לפעוטות חסרי אונים. אז אל תדברו איתנו על חמלה, כי חמלה לא היתה שם מעולם. ואל תדברו איתנו על סליחה, כי אי אפשר לסלוח על זה. הגיע הזמן להמשיך הלאה. בלעדיהם.

הפכו להיות ההורים של עצמכם

"כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך", הוא משפט חשוב ומוסרי, אבל יש לו חלק נוסף: גם הם צריכים, מצדם, לכבד אותי. את הגוף שלי. את הנשמה שלי. את הנפש שלי. אותי. ואם הם, אמא ואבא, ההורים שלכם, לא עמדו בחוזה הבלתי כתוב איתכם, הילדים שלהם, להיות שם בשבילכם 24 שעות ביממה, לאהוב, לחבק, להקשיב, לתמוך, לעודד, אתם יכולים לפטר אותם. אתם יכולים להחליף אותם בהורים טובים מהם - אתם.

זה תרגיל הריפוי וההבראה שאני מציע לכם: להפוך להורים של עצמכם. אם אתם כבר הורים לילדים, וגם אם אתם עדיין לא, אתם לבטח תהיו הורים טובים מהם. אבא טוב יותר. אמא טובה יותר. הורה שיודע היטב למה אתם זקוקים. הורה שמרגיש אתכם. הורה שמעניק לכם חום ותמיכה.

כשאתם אבא של עצמכם או אמא של עצמכם, אתם אף פעם לא לבד. אתם כבר לא בודדים, כבר לא אבודים, בונים מחדש את הביטחון העצמי, משקמים את האמון שלכם בעולם ולומדים איך לאהוב מחדש.

אתם מפסיקים לבקר את עצמכם. להלקות. לשפוט. להעליב. להתעמר. אתם מרפאים את הפצע המדמם ומאחים את הלב השבור. המרחק, ההפסקה, אולי אפילו הניתוק המלא מהם, ייתן לכם אוויר לנשימה. והתרגול היומיומי יאפשר לכם, בבוא העת, לבחור אם לעמוד מולם או לא.

מגיע לכם שיהיו לכם הורים טובים לפחות כמוכם. מגיע לכם אתכם.

הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת