yed300250
הכי מטוקבקות
    אבנר שחף
    24 שעות • 06.05.2017
    עולה לרגל
    הוא נפצע קשה בקרב על בינת ג'בייל במלחמת לבנון השנייה, ולמרות שהוא נעזר עד היום בכיסא גלגלים ובקביים — ד"ר עשהאל לובוצקי הפך לרופא נגד כל הסיכויים. עכשיו הוא מפרסם ספר שכתב על סבו, הפרטיזן ואיש האצ"ל איסר לובוצקי, ומדבר על סגירת המעגל המרגשת וצירוף המקרים המדהים: הרופא שהציל את רגלו הוא בנה של האישה שהצילה את חיי הסב בשואה
    סמדר שיר | צילום: אבנר שחף

    לבחינות הכניסה שלו לאוניברסיטה העברית התייצב ד"ר עשהאל לובוצקי בכיסא גלגלים, את לימודי הרפואה הוא התחיל על קביים וגם היום, כשהוא כבר בשלהי ההתמחות במחלקת הילדים בבית החולים שערי צדק בירושלים, מלווים אותו מקלות העזר וכיסא הגלגלים כשהוא מטפל בחולים. עד לפציעתו הקשה במלחמת לבנון השנייה עשהאל לא ראה את ייעודו ועתידו ברפואה, ובטח שלא בכתיבה. אבל מאז הפינוי מבינת ג'בייל, כשראה את רגלו הימנית נופלת מהאלונקה שעליה שכב והבין שהוא יוצא למלחמה חדשה, בכל פעם שהוא סוגר מעגל פרטי הוא משיק ספר חדש.

      

    הסב, איסר לובצקי, בקום המדינה
    הסב, איסר לובצקי, בקום המדינה

    ספרו הראשון, "מן המדבר והלבנון" שיצא לפני שמונה שנים, נולד בזמן שהותו במחלקת השיקום האורתופדי בתל השומר, בתחילה בכלל כיומן. "להוריי יש חברה פסיכולוגית, ובכל פעם שבאה לבקר אותי בשיקום היא אמרה להם 'שהילד יכתוב, זה יעשה לו טוב', אז הילד כתב", מחייך לובוצקי (34), חובש כיפה סרוגה, הבכור בששת ילדיהם של ירדנה ואלכס (חבר הכנסת לשעבר מ"הדרך השלישית"). "לא דרכי האחרונה – סיפורו של איסר לובוצקי", ספרו השני, יצא לאור כעת (ידיעות ספרים) ביום הזיכרון השמיני לסבו — איש האצ"ל האגדי, שבין השאר בזכותו הוא משתקם באופן מעורר הערצה.

     

    דור שני להצלת חיים

     

    כבר בספרו הראשון הזכיר לובוצקי בחטף את סגירת המעגל המרגשת שהתרחשה במחלקת השיקום האורתופדי, ובספר הנוכחי שמבוסס על שיחות שהוא ואחותו שקד הקליטו מפי הסב איסר בערוב ימיו — היא מקבלת את הכבוד הראוי לה. "כשהגעתי לשיקום האורתופדי שאל אותי ד"ר יצחק זיו־נר, מנהל המחלקה, אם אני קשור לאיסר לובוצקי, ועניתי 'כן, זה סבא שלי'", מספר עשהאל. "הוא ביקש ממני לקרוא לו כשסבא מגיע לבקר אותי, וכך עשיתי. סבא שלי היה אז בן 85, כבד שמיעה, והנוהל היה שהוא מדבר וכולנו מאזינים. כמו תמיד, סבא החל לספר על הפציעה שלו כפרטיזן ביערות רודניקי, ליד וילנה. זה היה סיפור ששמעתי אלפי פעמים, חלק ממורשת הקרב המשפחתית".

     

    צילום : ידיעות אחרונות
    צילום : ידיעות אחרונות

     

     

    בספר מתאר זאת הסב המנוח: "באתי לבקר במחלקת השיקום את נכדי, עשהאל. גם אצלו הפציעה הקשה הייתה ברגל הימנית, כפי שרגלי הימנית הייתה זו שנפגעה ביער. ד"ר יצחק זיו־נר, מנהל מחלקת השיקום האורתופדי, נכנס לחדר. זיהיתי אותו, נדנו לשלום".

     

    ועשהאל ממשיך: "אינספור פעמים שמעתי מפי סבא שבאחד הקרבות נגד הגרמנים הוא נפגע ברגל מקליע וחולץ לאחור. הפגיעה לא הייתה קשה, אך מצבו הידרדר מפני שביער לא היו תנאים סטריליים. החום שלו עלו ל־41 מעלות וחבריו הפרטיזנים כבר כרו לו קבר, אבל הייתה שם אחות יהודייה שעשתה הכל כדי להציל את רגלו. היא חבשה את הרגל בעלים והפרטיזנים השתלטו על משלוח גרמני שהכיל אנטיביוטיקה, והיא נתנה לו. ידעתי שהיא טיפלה בו במסירות עד שהחלים וחזר לשורות הפרטיזנים. גם ידעתי שהם שמרו על קשר אחרי שעלו לארץ".

     

    ובספר, משלים את התיאור סבו: "היישרתי מבטי אל ד"ר זיו־נר ושאלתי 'היודעים אתם מי היא? האחות שחבשה את רגלי וטיפלה בי ביער היא לא אחרת מאשר הנקה אזגוד, אמו של ד"ר זיו־נר, שעכשיו מטפל בנכדי הפצוע, עשהאל. איזה עולם מופלא".

     

    כשהרגל נופלת מהאלונקה

     

     

     

    עשר שנים אחרי שפתח במלחמת השיקום, ד"ר עשהאל לובוצקי כבר עצמאי. מדי בוקר הוא נוהג לבית החולים שערי צדק בירושלים, ומשתמש בקביים עד לכניסתו למחלקת הילדים. כשמתחיל ביקור הבוקר הוא עובר לכיסא הגלגלים, משום שעדיין קשה לו לעמוד במשך שעות ארוכות על רגלו הימנית, שחוברה לגופו נגד כל הסיכויים.

     

    זה קרה ביולי 2006, כאשר בעקבות חטיפתם של אלדד רגב ואודי גולדווסר ז"ל פרצה מלחמת לבנון השניייה והוא הוקפץ לצפון. "הייתי סגן בן 23, בקו התפר שבין הסדיר לקבע. התלבטתי לכמה שנים לחתום ובסוף לא שאלו אותי", הוא מגחך. "נכנסנו ללבנון כדי לתקוף את בינת ג'בייל. זה היה סוף תמוז, שמיים ללא ירח. שתי היממות הראשונות היו רגועות יחסית, והתכנון היה לצאת אחרי 48 שעות. אבל אז הגיעה הפקודה להישאר ולהעמיק את האחיזה. התחלנו לנוע לעבר אזור הקסבה שבמרכז העיירה. בבוקר התנהל קרב קשה שבו נהרגו שמונה מהלוחמים בגדוד שלנו, כולל הסמג"ד רועי קליין שקפץ על הרימון, וחברי הקרוב סגן עמיחי מרחביה. כשפיניתי את גופתו על אלונקה היה לי רגע מכונן. הקרביים שלי התהפכו מרוב צער ויגון, ועל הכתפיים הרגשתי את כובד האחריות. אני מוביל מאחוריי 30 לוחמים שמחלצים עוד הרוגים, לפנינו ארבעה קילומטרים של ניווט לישראל, ואני רוצה שכולם יגיעו, בשלום או לקבורה. אילצתי את השכל לגבור על הרגש".

     

    שבועיים לאחר מכן, בט"ו באב, הוא שוב נכנס לעומק השטח, "בשיירה של טנקים ו'אכזריות'", הוא משחזר. "אחרי נסיעה של שני קילומטרים שמעתי בקשר שהקצין בטנק הראשון מתלבט לגבי המשך הציר. רציתי לעזור לו, אבל לא יכולתי לראות היכן אנחנו נמצאים, אז בצעד לא מקובל פתחתי את המדף העליון ונעמדתי כשפלג גופי העליון מחוץ ל'אכזרית'. הספקתי לומר מילים ספורות, וראיתי מרחוק הבזק של אור – טיל נ"ט מתקדם ששוגר לעברנו. הוא פגע ב'אכזרית' מלפנים וחדר את המיגון. הרגשתי את ההדף העז של הפיצוץ ואחריו הגיע גל חום ששרף אותי".

     

    אמרת "שמע ישראל"?

     

    "רק אחרי שאמרתי בקשר 'קודקוד, כאן 3, נפגענו'. הנהג מאחורי ראה שה'אכזרית' שלי נוסעת ללא שליטה, ודיווח בקשר שנפגענו ושצריך חילוץ. הרגשתי שאני לא יכול לשים משקל על הרגליים. הסתכלתי למטה, לא ראיתי הרבה מפני שהיו לי כוויות בעיניים, אבל הצלחתי לזהות את נעל ימין שלי הפוכה על המושב ובמהלך החילוץ פתאום ראיתי שרגלי הימנית נופלת מהאלונקה. צעקתי לאחד הלוחמים 'תתפוס את הרגל שלי, תחזיר אותה לאלונקה, תקשור אותה עם משהו'. העמיסו אותי על טנק שבו נסעתי עד לגבול, וכשהמסוק המריא משם הבנתי שאני מתחיל מלחמה חדשה".

     

    למישהו יש מברג?

     

    שלושה ימים לאחר מכן הוא התעורר במחלקה לטיפול נמרץ ברמב"ם וראה סביב מיטתו את בני משפחתו ששמעו על הפציעה בדרך עקיפה. "מי שהודיע להם היה מרו גטה, חבר שלי מהפלוגה", הוא מספר. "עד גיל 9 הוא היה רועה צאן בגונדר שבאתיופיה, והיה אנפלבית. משפחתו עלתה לפתח־תקווה, הוא הסתער על הלימודים בצמא, למדנו ביחד בישיבה הטרום צבאית והיינו קצינים מקבילים בפלוגה. כמה חודשים לפני הפציעה הכרתי אותו לאחותי שקד. מרו צילצל לאחותי וסיפר לה שרסיס מטיל נ"ט פגע לי ברגל, וזה היה המידע שהיא העבירה להוריי. עבורם, העובדה שיצאתי מלבנון עם רסיס ברגל נשמעה כמו אופציה סבירה".

     

    למחרת כשהתעורר לחלוטין, הוא שאל בשלום חייליו שאושפזו קומה מעליו. "אחר כך הצבעתי על רגל ימין, ואמי פירשה את התנועה הזאת כביטוי של 'אני חזק, יהיה טוב'", הוא אומר. "למיטב זיכרוני הייתי משוכנע שהרגל נפלה מהאלונקה וזהו, איבדתי אותה. זה לא קרה בזכות פרופ' אלכס לרנר, היחיד שנתן סיכוי להצלת הרגל. לפני שעלה ארצה הוא למד אצל ד"ר גבריל איליזרוב, שהמציא טכניקה ניתוחית ומתקן להארכת גפיים שנושאים את שמו. אחרי ניתוח מורכב של הוצאת שריר מהשכם והשתלתו ברגל ימין התחיל התהליך של הארכת הגפיים מפני שרגל ימין התקצרה בשישה סנטימטר".

     

    לובוצקי מתנשא לגובה 1.84 מטר, ולימים התבדחו חבריו על חשבונו ואמרו שהוא גבה בזכות המתקן להארכת גפיים. אבל הטיפול היה רחוק מלהצחיק. "עשו לי שבר ברגל באזור בריא יחסית, קיבעו מערכת של ברגים בשני הצדדים, וכל שש שעות הייתי צריך לסובב את הברגים ברבע מילימטר כדי להגדיל את השבר, בתקווה שהגוף ינסה לאחות אותו", הוא משחזר. "הקפתי את עצמי בשעונים מעוררים שהזכירו לי מתי בדיוק עברו שש שעות. הייתי ייקה. פעם לקחו אותי בכיסא גלגלים להופעה של שלמה ארצי וברגע שהשעון צילצל התחלתי לפתוח את התחבושות ולסובב את המברג. בהזדמנות אחרת לקחו אותי לצילומים של 'ארץ נהדרת' וגיליתי ששכחתי את המברג במחלקה. באולפן מצאו מפתח שוודי, וגם הוא עזר".

     

    כשהשיקום התקדם, הוא החליט ללמוד רפואה בתקווה שניסיונו האישי יסייע לו להבין טוב יותר את המטופלים. מאז מצבו השתפר פלאים, אבל הקביים ליוו אותו גם לחופה עם אביטל ("בדייט הראשון היא לא הסתכלה על הקביים, אלא על הבנאדם"), שמתמחה כיום בפסיכולוגיה רפואית במחלקה האונקולוגית בהדסה. הם הורים לשלושה: נטע־רות (6), נווה־עמיחי (4 וחצי, "נולד בתאריך הפציעה שלי ושמו השני על שם חברי הטוב שנהרג בבינת ג'בייל"), יובל־איסר (שנתיים, שמו השני הוא על שם סבא של עשהאל) וממש בימים אלה הם מצפים לילד נוסף.

     

    את שמו של הסב המיתולוגי – שנמנה עם החוג הקרוב למנחם בגין וגם שימש בהתנדבות יועץ המשפטי של חירות והליכוד – נושא נין נוסף, איסר־הלל, בנם של שקד ומרו גטה. "מרו למד רפואה בבאר־שבע", מספר עשהאל, "הפך לאחד הרופאים הראשונים בישראל ממוצא אתיופי, וכיום הוא מתמחה באף־אוזן־גרון בשערי צדק".

     

    אז הספר הבא שלך יעסוק בסיפור ההצלחה של רועה הצאן מגונדר?

     

    "לא. אמנם ההתמחות לא משאירה לי זמן רב לכתיבה, אבל בעקבות שיחות שניהלתי עם בתי הבכורה אני רוצה לכתוב ספר ילדים. 'לאבא שלי יש קביים' או משהו בסגנון הזה".•

     


    פרסום ראשון: 06.05.17 , 19:32
    yed660100