שתף קטע נבחר
סימניות
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "השיבה לברלין": עוני, ייאוש ומורפיום
    "מחבר הרומן הזה אינו מרוצה כלל וכלל מהמילים שכתב בעמודים הבאים...". כך פותח הנס פאלאדה את "השיבה לברלין". הספר, שנכתב ב-1946 - שנה לפני שיצא לאור לראשונה "לבד בברלין" - מתאר את החורבן הפיזי והפסיכולוגי ששרר בגרמניה אחרי מלחמת העולם השנייה, באמצעות סיפורו האישי. קראו כאן את הפרק הראשון

    "מחבר הרומן הזה אינו מרוצה כלל וכלל מהמילים שכתב בעמודים הבאים...כאשר תכנן לכתוב את הספר הזה, הוא תיאר לעצמו שלצד תבוסות חיי היומיום, לצד הדיכאונות, המחלות, ורפיון הרוח - לצד כל התופעות הללו, שניחתו בהכרח על כל גרמני בסופה הנורא של המלחמה - יתאפשר לו לתאר גם רגעים של התעלות. מעשים של אומץ רב, שעות מלאות תקווה - אבל זה לא נפל בחלקו... כל מה שנחווה באופן פנימי וחיצוני לאחר סיום המלחמה נראה חשוב בעיניו. כיצד אבדה האמונה כמעט לכולם, אך לבסוף הצליחו למצוא מעט אומץ ותקווה - על כך אפשר לקרוא בדפים אלה".

     

    ברלין, אוגוסט 1946. הנס פאלאדה, מתוך פתח דבר, "השיבה לברלין".

     

    "השיבה לברלין"
    "השיבה לברלין"

    בשלהי 1945, ד"ר דול משמש ראש עיר קטנה בצפון-מזרח גרמניה, תחת כיבוש הצבא האדום. בתום המתנה מורטת עצבים, הטנקים הסובייטים נכנסים אל העיר ומשנים ללא היכר את החיים, שהיו מלכתחילה על סף בלימה. ברחובות המלחמה לכאורה הסתיימה, אבל ד"ר דול חי בפחד מתמיד. בלילות הוא נרדף על ידי סיוטים על הפצצות, עליו ועל כל גרמניה. כאילו האומה כלואה בתוך מכתש שהותירה המלחמה. הוא נושא בתחושת האשמה הקולקטיבית, אבל יודע שאין בכוחו לתקן אף עוולה או פצע.

     

    בניסיון לשקם את חייהם ובתקווה לעתיד טוב יותר, נמלטים ד"ר דול ואשתו לברלין, אך חלומותיהם מתפוגגים במהירות כשהם מגיעים לעיר השסועה והמרוסקת, מוכת העוני והאנדרלמוסיה.

     

    מותשים, הם מוצאים מפלט בהתמכרות למורפיום. כל מנה היא בבחינת "מוות קטן". השניים מתמסרים אל הייאוש, רק כדי למצוא מחדש את דרכם בעיר ששרדה את המלחמה.

     

    הנס פאלאדה הוא שם העט של הסופר הגרמני רודולף דיטצן (1947-1893), מחבר רב המכר "לבד בברלין". לפני מלחמת העולם השנייה, היו ספריו אהודים בגרמניה, אך עם עליית הנאצים לשלטון נכנסו לרשימה השחורה של המשטר. פאלאדה התמכר לסמים ולאלכוהול, חווה התמוטטות והוכנס לבית מחסה לחולי הנפש ששבר לחלוטין את רוחו. כשהשתחרר, כתב את "לבד בברלין" וב-1946 את "השיבה לברלין" (תרגום לעברית: יוסיפיה סימון), המהדהד את קורות חייו האישיים.

     

    רוצים לקרוא את "השיבה לברלין" (פן וידיעות ספרים) בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון, לאייפד ולאנדרואיד

     

    פרק ראשון

     

    האשליה האחת

     

    בלילות האלה שבסמיכות למפלה הגדולה, כאשר הצליח פעם להירדם באמת, רדף תמיד את ד"ר דוֹל אותו סיוט. בלילות הראשונים הם ישנו מעט מאוד, פוחדים תמיד מאיום כלשהו על גופם או על נפשם. כבר מזמן ירד הלילה — בעקבות יום רווי ייסורים — ועדיין הם ישבו ליד החלונות וסרקו את האחו הקטן, את השיחים, הביטו לכיוון שביל הבטון הצר, כדי לראות שמא האויב מגיע, עד שלנגד עיניהם הכואבות התמזג הכול עם הכול, ואז לא ראו עוד דבר.

     

    לעתים קרובות היה אחד מהם שואל: "אולי מוטב שנלך לישון?"

     

    אבל במרבית המקרים איש לא השיב, והם המשיכו לשבת, לבהות ולחשוש. עד שתקפה השינה את ד"ר דול כמו שודד המליט את פניו בידו הגדולה וחונק אותו. או שזה היה כמו רשת צפופה של קורי עכביש, שחדרה אל גרונו יחד עם האוויר ששאף והשתלטה על הכרתו. סיוט...

     

    להירדם בצורה כזאת היה גרוע למדי, אבל מיד בעקבות ההירדמות הגרועה הופיע הסיוט, תמיד אותו סיוט. וזה היה חלומו של דול:

     

    הוא שכב על קרקעית מכתש הפצצה עצום בגודלו. על גבו שכב בתוך הבוץ הצהוב, הרטוב, וזרועותיו צמודות בחוזקה אל צדדיו. בלי להניע את ראשו, היה יכול לראות את גזעי העצים שנפלו אל תוך המכתש, וגם את חזיתות הבתים שנותרו בהן פתחי חלונות, ומאחוריהן לא נותר דבר. לעתים עינה את דול החשש שמא יוכלו הגזעים הללו להידרדר עמוק יותר אל תוך המכתש ולרמוס אותו כך, אבל שום שינוי לא חל במצבן של ההריסות האלה.

     

    עינתה אותו גם המחשבה שאלפי עורקי מים ומעיינות יציפו אותו וימלאו את פיו עד תום בעיסת הבוץ הצהובה. מזה לא ניתן היה להימלט, כי דול ידע שלא יצליח להתרומם בכוחות עצמו מתוך קרקעית המכתש הזה. אבל גם החשש הזה היה חסר סיבה, כי אף פעם הוא לא שמע איזה רחש מהמעיינות או פכפוך של עורקי המים, וזאת כאשר בתוך המכתש הענק שררה למעשה דממת מוות.

     

    וגם החיזיון המייסר השלישי התברר כאשליה: להקות עורבים מפלצתיות כיסו ללא הרף את פני השמים מעל מכתש הפצצה; הוא פחד מאוד שהם יגלו את טרפם שבתוך הבוץ. אך לא, דומיית מוות המשיכה לשרור בכול, להקות הציפורים הענקיות היו רק יצירות הדמיון של דול, שאם לא כן, הרי היה חייב לשמוע את קריאותיהם הצורמניות של העורבים.

     

    אבל שני דברים אחרים לא היו פרי הדמיון, לגביהם ידע בוודאות. אחד הדברים היה שסוף-סוף הגיע השלום. אף פצצה לא קרעה עוד את האוויר בצרחה, אף ירייה לא נורתה עוד; השלום הגיע, השקט השתרר. פיצוץ אדיר אחד אחרון עוד הספיק להטיל אותו מטה, אל תוך המכתש הזה. לא לבדו הוא שכב בתוך התהום הזאת. אף על פי שלא שמע כל הגה ולא ראה דבר מכל המתואר, בכל זאת הוא ידע: משפחתו כולה שוכבת שם לצדו וגם העם הגרמני כולו, ובכלל כל עמי אירופה, כולם כה חסרי ישע וחסרי הגנה כמוהו, כולם מיוסרים מאותם פחדים.

     

    אבל תמיד, בכל אותן שעות חלימה מייסרות, שבהן ד"ר דול, הפעלתן והנמרץ בשעות היום, כבה ורק הפחד מילא אותו — ובכן, תמיד באותם רגעי שינה רצחניים הוא ראה דבר נוסף. וזה מה שראה:

     

    בשולי המכתש יושבים בלי תנועה, שותקים ודוממים, שלושת הגדולים. אפילו בחלום הוא כינה אותם רק בשם הזה, השם שהמלחמה צרבה במוחו לתמיד. ואז עלו בזיכרונו השמות צ'רצ'יל, רוזוולט וסטאלין, אם כי לפעמים הציקה לו המחשבה שגם בעניין זה התחולל שינוי לאחרונה.

     

    שלושת הגדולים האלה ישבו יחד צפופים — או לפחות, לא מרוחקים זה מזה; הם ישבו בדיוק בצורה שבה הגיעו זה עתה ממקומות המוצא שלהם בעולם והשקיפו מטה, במבט אילם ומלא יגון, אל תוך המכתש העצום, שעל קרקעיתו שכבו דול עם בני משפחתו והעם הגרמני וכל עמי אירופה, חסרי הגנה ומטונפים כולם.

     

    ובעודם יושבים ובוהים כך, כה אילמים ומלאי יגון, ידע דול בתוככי לבו בוודאות מלאה, ששלושת הגדולים מהרהרים ללא הרף בשאלה כיצד אפשר לעזור לדול ואיתו גם לכל השאר, וכיצד לבנות מחדש את העולם שהושחת ולהפוך אותו לעולם מאושר שוב. כן, בכך הם הרהרו ללא הרף, שלושת הגדולים, בשעה שלהקות עורבים אינסופיות עפות מעל הארץ שהשלום הושכן בה, משדות הקטל העולמיים, הביתה, בחזרה אל קִני העורבים הישנים שלהן, בשעה שהמעיינות השקטים מפכפכים חרישית, ומימיהם מקרבים אל פיו את עיסת הבוץ בצורה מסוכנת יותר ויותר.

     

    אבל הוא, דול, לא היה יכול לעשות כלום, הוא נאלץ לשכב דומם, כשזרועותיו לחוצות, צמודות אל צדדיו, ולהמתין עד ששלושת הגדולים המהרהרים בעצב

    יגיעו לכלל החלטה. זה היה אולי הדבר המדכא ביותר בסיוט בשביל דול, שלא היה מסוגל לעשות דבר, בהיותו עדיין מאוים על ידי סכנות רבות, אלא נאלץ להמתין בשקט זמן ממש-ממש אינסופי! חזיתות הבתים הריקות עדיין יכלו להתמוטט מעליו, להקות העורבים תאבות הגוויות יכלו לגלות את חסר ההגנה, הבוץ הצהוב היה יכול למלא את פיו: הוא לא היה מסוגל לעשות דבר, רק להמתין, ואולי בגלל ההמתנה הזאת, ייתכן שמאוחר מדי בשבילו ובשביל בני ביתו שהוא כה אוהב... אולי בסופו של דבר הם עוד ימותו למרות הכול!

     

    זמן רב עבר עד ששייריו האחרונים של הסיוט המענה הזה עזבו את דול; הוא השתחרר ממנו לחלוטין רק אחרי שחל מהפך בחייו ואילץ אותו לחדול מהרהוריו ולהיות שוב אדם מועיל. אבל נדרש זמן רב אף יותר עד שדול הכיר בעובדה שכל הסיוט הזה, שהופיע כרוח רפאים מתוך פנימיותו, אינו אלא תעתוע המוליך אותו שולל. מייסר ככל שהיה החלום הזה, דול האמין באמיתותו.

     

    חלף זמן רב עד שהבין שאיש בעולם אינו מוכן לעזור לו לצאת מתוך הטינופת שהוא נפל אל תוכה. לאף אדם, לא לשלושת הגדולים, בוודאי לא לבני ארצו, לא היה עניין בד"ר דול. אם מצבו יידרדר בתוך עיסת הבוץ, רע ומר יהיה לו, אבל רק לו לבדו! גורלו לא יכביד על לבו של אף אדם בעולם. אם משאלתו לשוב ולעבוד וליצור היתה רצינית, הרי היה זה עניינו בלבד להתגבר על האפתיה הזאת, לקום, לנער מעצמו את הטינופת ולהתחיל לעבוד.

     

    אבל באותה תקופה עוד היה דול רחוק מאוד מאותה הכרה. לאחר שהשלום הגיע סוף-סוף, הוא המשיך זמן רב במחשבה שהעולם כולו מחכה רק להזדמנות לסייע לו לעמוד על רגליו.

     

    רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן  

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה ""השיבה לברלין": עוני, ייאוש ומורפיום"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים