שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ראש לזנבנים: פרידה מאמוץ זהבי שהלך לעולמו
    לפני 16 שנה, 04:30 לפנות בוקר. אספו אותי אמוץ ואבישג זהבי ברכב פיג'ו חבוט והובילו אותי במעלה ואדי מדברי. בסוף הנסיעה הורה לי אמוץ לשבת בסמוך לעץ הלינה של הזנבנים, הותיר אותי בודד בלב המדבר ושם זכיתי לראשונה לצפות בטקס "ריקוד הבוקר" של הזנבנים. ד"ר עודד קינן, תלמידו של זהבי וחוקר זנבנים בערבה, נפרד מהמורה והזואולוג שהלך לעולמו ויובא היום למנוחת עולמים

    לפני קצת יותר מעשרים שנים, ביום שישי, ירדתי מהאוטובוס בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב בדרכי לבית הוריי לחופשה קצרה מהצבא.

     

    כהרגלי בקודש ניגשתי לחנות החברה להגנת הטבע ששכנה מתחת לבנייני ההנהלה ברחוב השפלה, כדי לראות מה חדש בעולם הצפרות והטבע בישראל. כבר בעומדי מול חלון הראווה, קלטתי ספר שנראה היה לי מעניין במיוחד. באותה תקופה התחלתי כבר להתעניין באבולוציה וההתנהגות של בעלי החיים.

     

     (צילום: עודד קינן)
    (צילום: עודד קינן)

     

    על עמוד השער של ספר הלבן הזה, התנוסס איור יפהפה של זנבנים עומדים בצפיפות על ענף הרנוג (מעשה ידיו המוכשרות של עמיר בלבן), וכותרתו הייתה ארוכה ומאתגרת במיוחד - "טווסים, אלטרואיזם, ועיקרון ההכבדה" מאת אמוץ ואבישג זהבי.

     

    צילום: ארנון דטנר, עריכה: אייל ברטוב, סטילס: אייל ברטוב

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    במהלך החופשה הקצרה הזו לא פגשתי חברים, לא נחתי מול הטלוויזיה ובקושי תיקשרתי עם משפחתי, רק גמעתי בשקיקה את הכתוב בספר, ובסיומו כבר ידעתי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול. 

     

    ריקוד הבוקר הקסום של הזנבנים

    מספר שנים לאחר מכן, בסיוע מכרים וחברים שקישרו ביני לבין אמוץ זהבי, בראש השנה של שנת 2001, דרכה לראשונה רגלי בבית ספר שדה חצבה לקראת עבודתי החדשה כטכנאי במחקר הזנבנים.

     

    כבר בבוקר החג, בערך בשעה 04:30, אספו אותי אמוץ ואבישג ברכב הפיג'ו 205 החבוט שלהם והובילו אותי במעלה ואדי מדברי. בסוף הנסיעה הורה לי אמוץ לשבת בסמוך לעץ הלינה של הזנבנים, ביקש ממני לעקוב אחריהם לכשירדו מהעץ, הצביע על כיוון כללי באזור מרוחק ולא מוכר שאליו אצטרך להגיע בסיום התצפית, והמשיך בנסיעה. מותיר אותי בודד ומעט מפוחד בלב המדבר.

     

     (צילום: עודד קינן)
    (צילום: עודד קינן)

     

    ישבתי ספון תחת העץ ושמרתי על שקט מופתי כשלפתע הבחנתי בצללית של יצור ענק מתקרבת לעברי, זה היה צבוע מפוספס, גדול הטורפים בישראל. הצבוע לא שם לב לנוכחותי והתקרב לו לאטו לבדו לעברי, רק מטרים ספורים ממני הוא שם לב אלי ופתח במנוסה מבוהלת.

     

    מספר דקות אחריו חצה עדר ראמים את הדרך, פרסותיהם תופפו על האבנים, ומזווית מסוימת נראה כאילו חדי קרן חותכים את אורו הראשון של הבוקר. לבסוף, עם האור הראשון, הזנבנים התחילו לרדת מהעץ. הם הצטופפו והתחילו לקפץ זה לצד זה בטקס מיוחד שחוקרי הזנבנים מכנים "ריקוד הבוקר". היה זה אחד הבקרים הקסומים בחיי.

     

     (צילום: עודד קינן)
    (צילום: עודד קינן)

     

    ארוחת בוקר צנועה עם חוקרי הזנבנים

    מאוחר יותר באותו בוקר אספו אותי אמוץ ואבישג והזמינו אותי לארוחת בוקר בדירתם הצנועה שבבית ספר שדה חצבה, ארוחת בוקר אותה מכיר כל מי שעבד פעם עם הזנבנים וכוללת ביצה מקושקשת, פרוסת לחם, גבינה לבנה (וגבינת סויה לאמוץ), טחינה ולקינוח חלבה.

     

    מאז ועד היום אכלתי איתם עשרות ארוחות בוקר ולמרות שבכולן הוגש אותו מזון בדיוק, השיחות המרתקות, הוויכוחים מלאי הלהט והרעיונות המקוריים שאמוץ העלה, נתנו לכל ארוחה טעם אחר, עשיר ומיוחד.

     

     (צילום: באדיבות עודד קינן)
    (צילום: באדיבות עודד קינן)

     

    אמוץ ואבישג זהבי ליוו אותי בכל אחד מהצמתים החשובים בחיי. אמוץ היה זה שהמליץ לי ללכת ללמוד באורנים והוא גם הגיע לטבעון לקראת סוף לימודי התואר הראשון שלי על מנת לשכנע אותי לחזור לחצבה ולעשות שם את התואר השני בהנחייתו.

     

    אמוץ גם נתן לי את רשותו לקחת את כל הכרטיסיות והתצפיות שהוא ועוזריו אספו לאורך השנים ולנתח אותן במהלך עבודת הדוקטורט שלי. כמובן שהוא לא הסכים עם אף אחת ממסקנותיי, אבל זה לא הפריע לו להמשיך לתמוך ולעזור לי בכל שלב בחיי. אמוץ זהבי לא היה אדם פשוט, מי שלא הכירו ונקלע אתו לוויכוח יכול היה לצאת מהשיחה מבוהל ומפוחד.

     

    גבותיו הסבוכות של אמוץ ותווי פניו החזקים היו מתכווצים, טון דיבורו עולה, והוא הגן בלהט על תפיסתו ללא נכונות רבה להקשיב לדובר שישב מולו. אך מי שהכירו ידע שזו הדרך שבה הוא מדבר, ואין שם כעס וטינה, אלא רק להט אמתי ותפיסת עולם ייחודית. מעולם לא פגשתי אדם עם מוח חריף יותר ועם ראייה מקורית יותר של העולם מאמוץ.

     

    היכרות אינטימית עם הציפורים

    לאמוץ הייתה יכולת מדהימה למצוא פתרונות פשוטים ואלגנטים לבעיות המורכבות ביותר. הידע העצום שלו וההיכרות האמתית והאינטימית עם הציפורים והמדבר העניקו לו יכולת לקרוא את השטח ולהבין את התנהגות הציפורים כאילו הוא בעצמו אחד מהם.

     

     (צילום: עודד קינן)
    (צילום: עודד קינן)

     

    בשנותיו האחרונות חווה אמוץ נחת רוח רבה בשל ההכרה של הממסד האקדמי בישראל בחשיבות עבודתו ופעילותו. הוא קיבל פרסי מפעל חיים מהמשרד להגנת הסביבה, החברה להגנת הטבע, מהחברה לזואולוגיה בישראל, מהאגודה הישראלית לאקולוגיה ומדעי הסביבה ומקרן פיסן היוקרתית בפריז, אך יחד עם זאת, המשיך להרגיש כי הממסד האקדמי טרם אימץ כראוי את תיאוריית ההכבדה, במיוחד בכל הקשור לאלטרואיזם ולחברתיות בטבע.

     

    בשנים האחרונות המשיכו אמוץ ואבישג והרחיבו את עיקרון ההכבדה גם למנגנוני תקשורת הורמונלים בגוף, הם ערכו מחקרים ספרותיים ושיתפו פעולה עם חוקרים בתחומי הביוכימיה על מנת להראות כי גם התקשורת הבינתאית מבוססת על אמינות.

     

    בביקורי האחרון אצלו הביע אמוץ תסכול עמוק מכך שהקהילה המדעית מסרבת לפרסם את מאמרם האחרון בנושא. עד ימיו האחרונים המשיך אמוץ לקדם ולדחוף את תפיסתו המדעית ואני בטוח שלא ירחק היום והמחשבה המהפכנית שלו תהפוך להיות חלק מהמוסכמות המדעיות.

     

     (צילום: עודד קינן)
    (צילום: עודד קינן)

     

    גם בתחומי שמירת הטבע בישראל לא שקט אמוץ על שמריו עד יומו האחרון ולא אמר נואש לעולם. בתחילת השבוע האחרון הוא עוד הספיק לצרף את קולו למאבק המתחדש על עמק ססגון ובפגישתי האחרונה אתו, לפני כשבוע, עוד דנו בעתידה של עמותת "ערבה שמירת טבע" אותה הקים כשלקח על עצמו להוביל את בית ספר שדה חצבה לפני כשני עשורים.

     

    מעבר לחלקו בהקמת שמורת הטבע הראשונה בישראל, הקמת החברה להגנת הטבע, המכון לחקר שמירת הטבע באוניברסיטת תל אביב, ורשות שמורות הטבע, המשיך אמוץ לפעול ללא לאות לשמירה על הערבה והנגב, כולל הקמת עמותת "ארץ בראשית" לשמירה על מרחבי הנגב וסיוע למאבקים סביבתיים בכל רחבי הארץ.

     

    צילום, בימוי והפקה: ארנון דטנר, עריכה: ארנון דטנר, אייל ברטוב

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    עונת הרבייה של הזנבנים בעיצומה ומחר אצא לטבע את גוזליה של קבוצת "פולשים". את הקבוצה טיבע אמוץ לראשונה בשנת 1972 וזוהי קבוצת הזנבנים הוותיקה ביותר ששרדה בתחנת המחקר.

     

    מחר בבוקר אתן לכל אחד מהגוזלים שם המורכב מארבע טבעות צבעוניות, שם שילווה אותם מעכשיו ויאפשר לנו להכיר אותם באופן אישי, בדיוק כפי שהכיר אמוץ את אבותיהם ב-45 השנים האחרונות. אבל הפעם, בניגוד לכל מאות הטיבועים שערכתי בעשור וחצי האחרונים, לא אוכל להתקשר לאמוץ, לספר לו על מהלך הטיבוע, ולרכל אתו אודות הזנבנית הסוררת או הזנבן הנקמן.

     

    דמותו של אמוץ תמשיך ללוות אותי בכל אשר אלך, במחקר, בחינוך ובשמירה על הטבע שלנו, והוא יחסר לי מאוד. יהי זכרו ברוך.

     

    פרופ' אמוץ זהבי נפטר בגיל 89 ביום שישי שעבר. הוא יובא למנוחת עולמים בבית העלמין בחצבה היום (ב') בשעה 17:00.

     

     

    ד"ר עודד קינן, חוקר זנבנים, מרכז מדע ים המלח והערבה

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "ראש לזנבנים: פרידה מאמוץ זהבי שהלך לעולמו"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים