שתף קטע נבחר
הוסף כתבה
היציע הווירטואלי
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    המורשת האמיתית של גולדן סטייט היא משחק מלוכלך
    מה שהווריורס עושים בקביעות ליריבים פשוט מגעיל. וגם: לוושינגטון לא הייתה תשובה להורפורד ולאוליניק שהוכיחו את משמעות הביג-מן האיכותי
    שני המשחקים האחרונים ב-NBA ראויים לסיקור ולהתמקדות באירועים יוצאי דופן. אתחיל מהמשחק הלילה, בו בוסטון מימשה את יתרון הביתיות וגברה על וושינגטון במשחק שביעי מותח,עם מהפכים וריצות ובעיקר כדורסל טוב.

     

    במשחקי חוץ, לפחות חלק מהקבוצות לא פוגעות מבחוץ. מומלץ ללכת פנימה, וזה עוזר אם יש סנטר שאפשר לסמוך עליו. לוויזארדס יש אחד כזה, מרצין

    גורטאט. שחקן שהולך ומשתבח עם השנים וחשיבותו לקבוצה נופלת רק לעומת ג'ון וול או בראדלי ביל. גם מרקיף מוריס ואוטו פורטר בסדר, אבל לא הרבה יותר מזה, במיוחד בפלייאוף, במיוחד בחצי הגמר מול בוסטון. הפורוורדים של הוויזארדס סיפקו את הסחורה, אבל בקושי. בכדורסל מודרני עמדת הפורוורד מקבלת הרבה פעמים קדימות על פני עמדת הסנטר, והרבה קבוצות מנסות לשחק "סמול בול" בלי סנטר בכלל.

     

    מרקוס סמארט מקבל גב מהקהל (צילום: AFP)
    מרקוס סמארט מקבל גב מהקהל(צילום: AFP)

     

    ובכן, זה טרנד ולא מסתמך על נתוני אמת. סנטר קלאסי שזורק רק מבפנים עושה בעיה לקבוצה שלו, כי השומר שלו יכול להישאר מתחת לסל (ולעזור נגד חדירות לסל) ולכן עושה עבודה יותר קלה לשומרים האחרים, שיכולים לא לתת מטר ולכסות את קשת ה-3 בלי לפחד מחדירות (כי השומר של הסנטר נמצא שם, אז השחקן החודר לא יקבל סל קל, אלא ההגנה תקבל הזדמנות נוספת לעשות רוטציה ולהתאושש מהחדירה). כעיקרון, קבוצה שהסנטר שלה משחק בפנים ולא מאיים מחוץ לקשת תקבל פחות זריקות פנויות ל-3, פחות חדירות, יותר אחד על אחד וזריקות קלאץ' בסוף שעון ההתקפה, שנכנסות באחוזים נמוכים.

     

    אבל סנטר מודרני שקולע שלשות באחוזים סבירים ומעלה? (הפתעה, הגבוהים זורקים מבחוץ לא פחות טוב מהגארדים. לפני 3 שנים כמדומני קווין לאב ניצח בגמר תחרות השלשות את קווין דוראנט) יש מעט מאוד קבוצות שיכולות להעמיד על הקשת שומר נגד צלף בגובה 2.08 מ' ויותר, במיוחד אם יש 2 כאלו באותו הרכב ויש עוד צלפי שלשות. הוויזארדס שלטו בריבאונד כל הסדרה וגם הלילה, 43:31. בהתקפה זה היה 10:4, יתרון בלתי מחיק. אמנם בוסטון מסרה וחטפה יותר (ואיבדה פחות), אבל בשורה התחתונה הוויזארדס קיבלו יותר הזדמנויות (זריקות מהשדה ומהקו) במשחק חוץ מכריע.

     

    הסלטיקס קלעו באחוזים יותר טובים מכל הטווחים, כפי שניתן לצפות מהם בטי.די גארדן, אחד האולמות הביתיים ביותר בספורט המקצועני. מה שהכריע את המשחק (ואת רוב המשחקים בסדרה) היו הריצות. הלילה בוסטון רצו יותר, והריצות שלהם היו יותר ארוכות ויותר ממוקדות מטרה. אבל את הריצה המכריעה, בדקות האחרונות של הרבע השלישי ובתחילת הרבע הרביעי, הם עשו עם תאומי המגדל שלהם, אל הורפורד וקלי אוליניק. ולוויזארדס לא הייתה תשובה.

     

    ניתן היה להבחין בשתי מגמות. כל מי שנשמר ע"י אייזיאה תומאס ניסה לנצל את יתרון הגובה. הוא שומר מצוין, אבל הפרש הגובה עובד לרעתו. במשחק 6 זה היה וול שנהנה לשחק מולו, והלילה בעיקר בראדלי ביל. ואילולא המץ'-אפ הזה, בגרסותיו השונות, הסדרה הייתה הרבה יותר קצרה וחד צדדית. תומאס שחקן מצוין לעונה סדירה, אבל בסדרה, השחקנים שמולו לומדים ממשחק למשחק לנצל את יתרון הגובה ולהעניש אותו. גם בהובלת כדור מול שחקן גבוה ממנו אייזיאה מתקשה להפעיל את ההתקפה של בוסטון.

     

    קלי אוליניק. כמה שהסנטר חשוב (צילום: AFP)
    קלי אוליניק. כמה שהסנטר חשוב(צילום: AFP)

     

    בדקות שהוא שיחק עם רוזיר או אפילו מרקוס סמארט כפליימייקרים, ובמיוחד כאשר אוליניק או הורפורד משחקים פיבוט, כלומר עושה משחק גבוה בסביבות ההיי פוסט, אייזיאה מתפנה לעשות סקרין אנד רול עם שחקני הכנף, בלי כדור, ולעשות שמות בהגנת היריב. המשחק העומד שלהם, עם אייזיאה כרכז "קלאסי", פשוט צולע ולא מתפקד. והחל מיום רביעי, מול הגארדים הארוכים של קליבלנד, הוא יעשה להם בעיות אפילו עוד יותר גדולות. קיירי ארווינג מומחה לייצור נקודות באחד על אחד, גם מול שחקנים גבוהים ממנו. מול תומאס הוא יחגוג. ואם הוא יעבור לשמור על ג'יי.אר סמית' או שאמפרט? הם אפילו יותר גבוהים מג'ון וול ובראדלי ביל. תומאס יהיה בבעיה.

     

    חזרה לסנטר: גורטאט היה הלילה בינוני, אבל עם פלוס 7 בדקות שהיה על המגרש (הקבוצה הייתה מינוס 17 בלעדיו). הבעיה? ב-10 הדקות שוושינגטון שיחקו עם מהינמי הם היו מינוס 10 וב-3 הדקות שהם שיחקו עם ג'ייסון סמית' הם היו מינוס 13. מסקנה: צריך סנטר טוב, וצריך להימנע מלהשתמש בסנטרים מחליפים לא ראויים. עדיף מחליף אחד סביר ע"פ שניים גרועים. סמית' ומהינמי לא הסתדרו עם החדירות של אוליניק, וכשהם נתנו לו מטר, הוא "שרף אותם" עם מבול שלשות.

     

    מה עוד ראינו? כמו באוקלהומה, סקוטי ברוקס מסתמך על שני כוכבים ע"ח שאר השחקנים ולא מפעיל כמעט בכלל את הספסל. הסופרסטארים קיבלו 44 ו-45 דקות הלילה. פלא שברבע הרביעי הכדורים נפלו להם מהידיים? הם גם זרקו 45 זריקות מתוך 80. ביל היה ב"זון" כל המשחק, וסיים עם שיא קריירה בפלייאוף (38 נק') אבל וול? 50% מהקו, 12.5% מהשלוש ו-8 מ-23 מהשדה.. לזכותו ייאמר שהריץ יפה את הקבוצה בדקות שהיא רצה, עם 11 אסיסטים מול 3 איבודים בלבד.

     

    ברוקס נתן רק 34 דקות לספסל שלו וקיבל בתמורה 2 ריב', אסיסט אחד ו-2 איבודים, וגם 5 נקודות שלמות, כולן מבוגדנוביץ' שגם קיבל הכי הרבה דקות. ניתן לומר ששאר שחקני הספסל לא קיבלו אפילו הזדמנות להתחמם. מנגד, אוליניק לבד קיבל 28 דקות והחזיר עם 26 נקודות (מר נקודה לדקה? קלי אוליניק?) ואיבוד אחד ויחיד. גם סמארט ניצח לבד את כל הספסל של הוויזארדס (תוסיפו את גורטאט ועדיין קטן עליו), וכך אפילו הרוקי ג'יילן בראון.

     

    עמדת המאמן ניצחה את הסדרה עבור בוסטון. ברוקס לא משתלט על צמד הכוכבים שלו (מישהו מופתע?) ולא משתמש מספיק בספסל שלו, כאשר הוא כבר משתמש בספסל, זה רק בסנטרים המחליפים שלו שלא תורמים הרבה, ומתעלם למשל מקלי אוברה (שלא שיחק הלילה בכלל). לעומתו, בראד סטיבנס בנה ספסל מפלצתי, בעיקר בכך שהוא סומך על השחקנים שלו, "תוצרת בית". ולא מנצל לרעה את הכוכבים. למרות שזה משחק מכריע, אף אחד לא שיחק יותר מ-39 דקות. ניצחה גם הקלישאה שלאו דווקא הקבוצה המוכשרת יותר מנצחת, אלא זאת הכשירה והעמוקה יותר. העומק של בוסטון מול "קיצור הרוטציה" של ברוקס, שנחל מפלות באוקלהומה וכנראה לא למד את הלקח

     

    בגמר המערב, סן אנטוניו היו בדרך לסנסציה. ג"ס היו חלודים מבטן-גב שבוע שלם ומשתי סדרות פלייאוף שהיה עד אתמול יותר קל מהעונה הסדירה. כולם פה מדברים רק על החיסול הממוקד של זאזה פאצ'וליה נגד קוואי לנארד.

     

    הפציעה של לנארד (צילום: רויטרס)
    הפציעה של לנארד(צילום: רויטרס)

     

    הזווית של השוואו 1: צעד ראשון בלי שום סיכוי להשפיע על הזריקה, ניחא. הצעד השני של פאצ'וליה היה אחרי שהכדור כבר יצא לדרכו, ולא היה במטרה לחסום את הכדור אלא כמו שהוא בעצמו אמר, "אני משחק חזק". אם הליגה לא תרחיק אותו הרחקה משמעותית, לא אתפלא אם פופוביץ' שהתקיף בראיון וירה מכל הכלים, ייתן "הוראה בע"פ" לשחקנים שלו "לעשות הרבה פאצ'וליה" במשחקים שעוד נשארו בגמר המערב. אם זה חוקי, נראה הרבה מהלכים כאלו בקרוב. במילים אחרות, פראייר מי שלא עושה פאצ'וליה במשחק הבא. ואם זה לא חוקי?

     

    הזווית של השוואו 2: היו שני מהלכים רצופים בהם שחקן של ג"ס רץ לחסום את לנארד מהפינה השמאלית (קרוב לספסל ס"א במחצית השנייה)ף ובמהלך הראשון זה היה דוראנט. לנארד נפגע בשני המהלכים, אבל את העבירה של דוראנט אפילו לא שרקו. 2 מהלכים רצופים שבהם ס"א חזרה מהמיני ריצה בעיקר של קרי בתחילת הרבע השלישי, מפלוס 20 במחצית לפלוס 15 ואז חזרה לפלוס 23, ואז שני מהלכים שבהם שחקני ג"ס הלכו על חיסול ממוקד. באליפות שלהם לפני שנתיים, קליי תומפסון היה מעורב בפציעה של ארווינג. עשה לו "קובי בראיינט". זה לא כדורסל, זה בושידו.

     

    גם אם ס"א היו "גונבים את הביתיות", עדיין ג"ס היו פייבוריטים לנצח את הסדרה, ובפחות מ-7 משחקים. לא יודעים להפסיד בכבוד? ובכן, עכשיו אם ינצחו זה יהיה ניצחון פירוס. הם אולי יגיעו לגמר, אבל על קביים. לא היה ערך ספורטיבי להמשך המשחק לאחר הפציעה של לנארד. אני בספק אם יש ערך ספורטיבי להמשך הסדרה. ב-2015 הם לקחו אליפות מול חצי קבוצה. העבירות של אוליניק על לאב ושל תומפסון על ארווינג הכריעו את גורל האליפות.

     

    בשנה שעברה, דריימונד גרין הורחק ממשחק מס' 5 וגם בוגוט נפצע באותו המשחק. אבל האלימות היתה יותר מדי בוטה. לבעוט באשכים של כל יריב? כל הכבוד לליגה שהאלימות אכן נענשה וקליבלנד קיבלה הזדמנות שמבחינה ספורטיבית נטו לא הגיעה לה, אבל לג"ס הגיע עוד פחות, בגלל היעדר הספורטיביות. ניתן לסכם שהאליפות של הקאבס לא הייתה מוצדקת, אבל נמנע חוסר צדק אפילו עוד יותר גדול

     

    והשנה? שנה שלישית ברציפות שהם פשוט לא מכבדים את היריב. ואם זו המורשת שלהם, אז אתם יכולים להבין למה מצד אחד אני כן מעריץ את היכולות הגאוניות שלהם, ועדיין מאחל להם כל רע. הם המציאו את הכדורסל מחדש אבל גם את הטראש טוק הם שיכללו לרמת אמנות, וזאת כאמור אמנות לחימה ואין לזה מקום על מגרש כדורסל.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "המורשת האמיתית של גולדן סטייט היא משחק מלוכלך"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים