שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אמא תשיר לנו סולו
    מילדת מפתח בירושלים למגורים בבסיס צבאי ועד לבית במושב בשפלה. מקריירה מבטיחה בתחום המשחק והשירה, לטיפול בילדה עם צרכים מיוחדים. אך אם תשאלו את יפעת מזרחי, היא מרגישה מיליונרית. "העושר הוא פנימי. זה שיש לי את בעלי, את הבנות, את הכלבים ואפילו את העציצים שאני משקה - זה מספיק. שם נמצא העושר".

    בשיתוף אפריקה ישראל מגורים  

     

    צילום: מתן טורקיה

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    כשיפעת מזרחי מנסה להיזכר בילדותה בשכונת בית הכרם בירושלים, דבר ראשון היא רואה בדמיון את המפתח שהיה תמיד תלוי על צווארה. "גדלתי בבית הכי חם ואוהב שאפשר לחלום עליו, אבל שני ההורים שלי היו קרייריסטים, והייתי ילדת מפתח על כל מה שמשתמע מהמושג. הייתה לי הליכה של שניים־שלושה קילומטרים דרך השדות לבית הספר וכל יום עשיתי את המרחק הזה לבד. אלו היו זמנים שקטים ורגועים ואף אחד לא היה צריך להזהיר אותי מפני הפועלים הערבים שהיו שם. אני זוכרת את עצמי בגיל עשר לוקחת את אחותי בת השש מבית הספר אחרי הלימודים, ואם לא היה במטבח אוכל מוכן, בשיא הטבעיות הייתי מכינה בעצמי לשתינו משהו לאכול. הייתי מאוד אחראית".

     

    יפעת (46), הבת האמצעית בין שלוש, חלקה חדר אחד עם אחיותיה. אביה, אריה, שימש בתפקידים צבאיים והאם עליזה הייתה בכירה בחברת תקשורת. "הם מאוד סמכו עלינו, הבנות, והיה לנו הרבה מרחב וחופש. הפעם היחידה שאני זוכרת שכעסו עליי הייתה כשחברה שלי ואני הושפענו מאיזה סרט תמים ועצרנו טרמפ ברחוב. שכנה שעברה שם עצרה לנו, לקחה אותנו הביתה ואחר כך הלשינה להורים. לא ידענו שזה מסוכן ולא חשבנו שעלול לקרות לנו משהו. חטפתי פליק מאבא שלי ומאז לא עשינו זאת שוב".

    יפעת בילדותה עם אחותה (צילום: מתוך האלבום המשפחתי)
    יפעת בילדותה עם אחותה(צילום: מתוך האלבום המשפחתי)
    יפעת גילתה כישורי משחק בגיל מוקדם, בסלון של ההורים. "בשבתות היינו הולכים לבקר את הדודים או מארחים אותם אצלנו. הם היו יכולים להגיע פתאום בשבת בעשר בבוקר בלי להודיע. אבא שלי היה שם מוזיקה, בעיקר שירים מהסדרה 'תהילה', ואני הייתי רוקדת לקצב מחיאות הכפיים של בני המשפחה".

     

    את בעלה אמנון היא הכירה בצבא, והם נישאו כשהייתה בת 23. "מקומות המגורים שלנו היו תלויים בתפקידים הצבאיים של אמנון וזה היה מאוד נוח כלכלית. בהתחלה גרנו במצפה רמון, וכמי שמגיעה מעיר מפותחת שיש בה הכל, לא היה לי קל. זו הייתה ממש שממה. אחרי כמה חודשים שבהם לא עשיתי כלום, החלטתי להתחיל לעבוד במועצה המקומית. ההורים שלי תמיד לימדו אותי שאם אין אני לי מי לי, אז שלחתי קורות חיים ומצאתי משהו שהתאים לי".

     

    שלוש שנים אחרי שהתחתנו נולדה הבת הבכורה ניצן (20). אחריה באו טל (16) ונויה (11). בשלב זה בני הזוג עברו להתגורר במרכז הארץ. "לגור בבסיס צבאי זו חוויה - זה מעין קיבוץ עם משפחות צעירות, חיי קהילה והמון מסיבות ופעילויות לילדים". אחרי לידת הבת השנייה יפעת החליטה לעשות שינוי בחיים. "הרגשתי שזה הזמן להכות בברזל ולממש את חלום המשחק שהיה לי מאז ילדותי. נרשמתי ללימודי תיאטרון בסמינר הקיבוצים ועשיתי סדנאות משחק".

     

    בעשר השנים האחרונות משפחת מזרחי מתגוררת בבית צמוד קרקע בן חמישה חדרים בכפר אחים, מושב ליד קריית מלאכי. לכל ילדה יש חדר משלה. "כמו בבית שבו גדלתי גם בבית הנוכחי יש את המרחבים והחיבור לאדמה. יש לנו יציאה לגינה שהיא פינת הזולה שלנו. שם קורה הכל - האירוחים, הגילויים, שיחות הנפש, עישון נרגילה. כשבתי החיילת מביאה חברים מהצבא הם יושבים שם. כשאני רוצה לדבר עם בעלי בערב, זה המקום שלנו. זו חלקת גן העדן הקטנה שלי. בבוקר אני לוקחת לעצמי פסק זמן עם הקפה, מסתכלת על העצים, זו השלווה שלי".

    "בבוקר אני לוקחת לעצמי פסק זמן עם הקפה, מסתכלת על העצים, זו השלווה שלי". יפעת מול ביתה בשפלה (צילום: ישראל יוסף)
    "בבוקר אני לוקחת לעצמי פסק זמן עם הקפה, מסתכלת על העצים, זו השלווה שלי". יפעת מול ביתה בשפלה(צילום: ישראל יוסף)

    "כשנויה נולדה", ממשיכה יפעת, "ביליתי איתה הרבה בבית ולקחתי את הזמן להחליט מה אני עושה מבחינה מקצועית. התחלתי לחפש גנים שירכשו את חוגי התיאטרון ואת ההצגות שלי וזה מה שעשיתי. זה לא פשוט כשאת מגיעה מהפריפריה והכל קורה בתל־אביב. במשך השנים הופעתי בסדרות טלוויזיה ובסרטים אבל הייתה נקודה שבה נושא המשחק כבר לא בער בי, החלטתי שמה שצריך לקרות יקרה ושיחררתי".

     

    בגיל 40 יפעת הוציאה את הספר "אמא תשיר לנו סולו", שמביא את סיפור חייה. בהמשך הוציאה ספר נוסף לילדים, "בבית של נועה מגדלים נמר", שמספר על ניסיונה של נויה, אחות לילדה בעלת צרכים מיוחדים. "חשבתי שספר כזה עשוי להביא מזור לחולי חברתי, כי אנשים בארץ לא יודעים איך לקבל את השונה. אני זוכרת שבירושלים היה ילד בשם יוסי ששיחק איתנו וראינו בו אחד מאיתנו. יום אחד שמענו צעקות מהבית שלו. הסתבר שאמא שלו הכינה עוגה והוא אכל את כולה. כל הילדים צחקו. רק לימים הבנתי שהוא היה אוטיסט".

     

    מה לקחת מהבית שבו גדלת?

    "את החופש, את השחרור, את החיבור לשדות. קירות הבית הנוכחי שלי צבועים בצבעים חמים. גם לבנות שלי יש במושב מרחבים ושקט, הרבה ירוק. אנחנו מגדלים שלושה כלבים ואוהבים לטייל איתם. אחד הדברים ששימרתי מהילדות זה את היכולת להיות נאמנה לעצמי. אבא שלי תמיד אמר שזו בושה לגנוב אבל זו לא בושה לעבוד. אז כשהייתי זקוקה לעבודה עבדתי בחנות נעליים ונהניתי מכל רגע. ממש הרגשתי שאני נותנת שירות לאנשים. אני נאמנה לפשטות שנשארה בי מאז ילדותי וגם כששיחקתי לצד כוכבים ידעתי שבסופו של יום גם הם מטגנים שניצלים. הם לא מורמים מעם".

     

    כמה השפעה הייתה לאבחון של בתך על חייך?

    "מבחינתי החיים התהפכו. באותה תקופה חשבתי שאני הולכת לפרוץ לעולם, לכבוש מסכים, ופתאום הבום הזה. נכנסתי לשנת אבל, ממש כך. חשבתי שהבאתי לעולם ילדה בריאה ופתאום גילינו שהיא לא תגדל להיות כמו כולם. תקופה מסוימת העליתי מופע ששימש לי כתרפיה. העובדה שדיברתי על הבת שלי ועל מצבה עזרה לי מאוד. אבל עכשיו זה מאחוריי. היום אני בעיני עצמי מיליונרית, כי יש בי את ההבנה שהעושר הוא פנימי. זה שיש לי את בעלי, את הבנות, את הכלבים ואפילו את העציצים שאני משקה - זה מספיק. שם נמצא העושר".

     

    ד"ר אייל דורון, מומחה לחשיבה יצירתית ומוכנות למאה ה־21, יועץ מלווה לאפריקה ישראל מגורים: יפעת מספרת על ילדותה בבית הכרם בירושלים בעיניים של "ילדת מפתח". ילד מפתח הוא ביטוי טעון שלוחץ על נקודה רגישה בחברה הישראלית: היעדר לכאורה בית חם ואוהב שממתין לילד. רגשות האשם מתעוררים במיוחד אצל אמהות. מחקר ידוע ומפתיע של המוסד הלאומי האמריקאי לבריאות הילד, עקב אחרי אלף ילדים על פני 15 שנים ומצא כי אין הבדל (חברתי או התפתחותי) בין ילדים שגדלו עם אמם ברצף מתמיד, לבין ילדים שאמם עבדה רוב שעות היום ומיעטה להיות בבית".

    ד"ר אייל דורון (צילום: יח"צ)
    ד"ר אייל דורון(צילום: יח"צ)

    "אבל עובדות לחוד ותחושות לחוד. ההורות הישראלית עדיין נתקפת חרדה לנוכח ילד משוטט אחרי בית הספר. כילד מפתח בעצמי, אני נזכר בשעות השוטטות אחרי בית הספר כרגעים מתוקים של חופש ועצמאות. יפעת, את לא לבד. בעצם אף פעם לא היית

     

    בשיתוף אפריקה ישראל מגורים 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "אמא תשיר לנו סולו"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    טיסות
    mastercook
    מומלצים