שתף קטע נבחר

אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    רק את עצמי לצלם ידעתי
    תופעת הסלפי מבטאת את התמקדות האדם בעצמו ופחות במתרחש סביבו. הצילום העצמי הוא מסר, מעין בקשה "תראו אותי". אורן חזן ודונלד טראמפ, כמשל

    אם חבר הכנסת אורן חזן לא היה קיים, היה צריך להמציא אותו. ממש כמו הנשיא שאיתו הוא הצטלם השבוע, חזן מסמל משהו חשוב מאוד בחברה שלנו ובזמן הזה. הסלפי שלו עם מנהיג העולם החופשי מנציח מפגש רגעי אבל היסטורי של שני אנשים שאפתנים שגם דומים מאוד זה לזה, או, כפי שאמר חזן: "סיפרתי לטראמפ שאומרים עליי שאני טראמפ הישראלי". אני חושב שהוא צודק: יש הרבה מן המשותף בין שני נבחרי הציבור האלה, שהסלפי מייצג בצורה יפה וקולעת את הבשורה שהם מביאים לנו.

     

    הסלפי הוא תופעה חדשה-יחסית בעולם. אנשים מציירים את עצמם כבר אלפי שנים, ומצלמים את עצמם כמעט מאתיים שנה, אבל הסלפי הראשון בעולם, כזה עם טלפון נייד המוחזק ביד מושטת ומורמת, נעשה ככל הנראה רק בסביבות שנת 2000. ההתחלה הייתה מהוססת, אבל היום זה ברור: הסלפי כבש את העולם.

     

    מה יש בו, בסלפי, שהופך אותו לפופולרי כל כך? דבר ראשון, הוא מחטב: הפרופורציה המיוחדת שלו, במבט מעל לראש, מלמעלה כלפי מטה, מגדילה את העיניים, מחדדת את הסנטר, והכי חשוב – מרזה. הבטן רחוקה יותר מעדשת הסמארטפון, ולכן גם קטנה יותר.

    חזן וטראמפ. תראו אותי
    חזן וטראמפ. תראו אותי

    אולי זאת אחת הסיבות לכך שסקר שנערך באוסטרליה בשנת 2013 מצא ששתיים מכל שלוש נשים בגיל 18 עד 35 צילמו תמונות סלפי, ומרביתן הועלו לפייסבוק. סקר שערכה חברת סמסונג באותה שנה מצא כי כ-30% מהתמונות שמצלמים בני 18 עד 24 הן תמונות סלפי, ובמילים אחרות: אני ואני ואני ואני. ושוב אני.

     

    **

    כמו כל פעולה מהנה, גם הסלפי אינו נקי מתופעות לוואי וסכנות. מקרה המוות הראשון בזמן צילום סלפי אירע בשנת 2014, כשאדם שצילם את עצמו על גג רכבת התחשמל למוות. מאז נרשמו הרוגים רבים נוספים. כמעט מחצית ממקרי המוות מסלפי בעולם אירעו בהודו, שבה צילומי סלפי הפכו לשיגעון לאומי, ונעשים באופן שגרתי גם בחתונות, על ידי החתן והכלה.

     

    למען הגילוי הנאות, כותב שורות אלה לא אוהב סלפי. כמו כמעט כל אדם בימינו, גם אני צולמתי הרבה פעמים בתמונות סלפי, אבל לא אני החזקתי את הסמארטפון. זה לא נובע מרוב צניעות – כידוע, אני לא בורח מאור הזרקורים. אבל סלפי הוא לא רק צילום עצמי – הוא גם מצב נפשי, והמצב הנפשי הזה הולך ומאפיין את העולם שבו אנו חיים. מכאן גם נובעת, לדעתי, החשיבות האדירה של חבר הכנסת אורן חזן, ושל מה שהוא מייצג.

    כצפוי, הספרות המקצועית על תמונות סלפי אינה מחמיאה למצלמים את עצמם. מחקר שנערך בשנת 2015 על כ-1300 איש הראה שלאלה שמרבים להעלות סלפים לרשת יש יותר נטייה לנרקיסיזם. למרות שנשים מעלות יותר תמונות סלפי לרשת מאשר גברים, הקשר בין העלאת סלפים לרשת לבין תכונות אופי נרקיסיסטיות נמצא חזק יותר אצל גברים.

     

    במחקר אחר נמצא שאקסטרוברטיות ואקסהיביציוניזם, שתי תכונות אופי נרקיסיסטיות, קשורות לשכיחות גבוהה של העלאת סלפים לרשת. זה אולי מובן, אבל זה לא מועיל: באותו מחקר לא נמצא קשר בין הערכה עצמית גבוהה לבין העלאת סלפים לרשת. כאן לא יעזור גם מוט סלפי ארוך במיוחד. אולי זה מה שחשבו גם יותר מ-200,000 איש שהשתתפו במשאל של ynet על הסלפי של חבר הכנסת אורן חזן: 84% מהם חשבו שהסלפי ההוא לא היה ראוי.

     

    **

    אבל לסלפי יש משמעויות עמוקות יותר: הוא מסמל ומבטא התרכזות מוגברת באני ובעצמי, ועניין מופחת בסביבה, בחברה, ובעולם בכלל. מה שחשוב זה לא מגדל אייפל והנוף הנשקף ממנו, אלא זה שאני הייתי שם, ושכולם לא רק יידעו, אלא גם ייראו, שאני הייתי שם.

     

    כי זה, בעצם, מה שאומר הסלפי, זאת הבשורה שלו: "תראו אותי!", ובערבית -- "שופוני יא נאס". במילים אחרות, המסר זה אני, ואני זה המסר. תשומת הלב של רבים אצלנו מוסבת יותר ויותר אל עצמם, אל שביעות הרצון שלהם, אל תחושותיהם ואל תנאי חייהם, ופחות אל מה שקורה סביבם – אל העוולות שפוגעות בחברה שלנו, ואל אלה שגורלם לא שפר עליהם כמונו.

     

    כבר הבעתי בטור הזה את דעתי שכיום יותר מדי אנשים אצלנו שואלים את עצמם "מי אני", ופחות מדי שואלים את עצמם "איפה אני". אם נכוון את עדשת הסמארטפון קצת יותר אל הסביבה, וקצת פחות אל עצמנו, אולי נראה יותר, ואולי גם נעשה יותר.

     

     fice@yovell.co.il

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "רק את עצמי לצלם ידעתי"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים