"שיבה": דמעות מאפריקה

"זו בדיוק הבעיה של ההיסטוריה. לא נוכל לדעת דברים שלא ראינו או שמענו או חווינו בעצמנו. עלינו להסתמך על מילים של אחרים... אנחנו נאמין למי שהכוח בידו. הוא יזכה לכתוב את הסיפור. ולכן, כשאתם לומדים היסטוריה, עליכם לשאול את עצמכם, איזה סיפור חסר לי? איזה קול הושתק כדי שקול אחר יישמע?"

אֵפִיָּה ואֵסִי נולדות בשני כפרים בגאנה, באמצע המאה ה-18. אפייה נישאת לאנגלי וחיה חיי נוחות בחדרי הפאר של מצודת קייפ קוסט. אחותה למחצה, אסי, שאפייה אינה יודעת על קיומה, כלואה מתחתיה בצינוק של אותה מצודה, נמכרת יחד עם עוד אלפים ונשלחת לארצות הברית, שם יגדלו צאצאיה בעבדות ובצלה.

"שיבה". אפליה, השפלה וגזענות

ב"שיבה", רומן הביכורים של יאָ גֶ'סִי (תרגום מאנגלית: שי סנדיק), מובא סיפור היסטורי ואישי על האופן שבו אפליה, השפלה וגזענות נצרבות בנשמתה של קהילה שלמה. הספר עוקב לסירוגין אחר שני ענפים באילן היוחסין של האחיות: ענף צאצאיה של אפייה לאורך מאות שנות מלחמה בגאנה מול הקולוניאליזם הבריטי וסחר העבדים, ובמקביל ענף צאצאיה של אסי בארצות הברית – מאחוזות העבדים בדרום, דרך מלחמת האזרחים והנדידה הגדולה, מכרות הפחם ומועדוני הג'אז, וכלה בהארלם של ימינו. 

יא ג'סי נולדה בגאנה, גדלה באלבמה ומתגוררת בניו יורק. היא בעלת תואר ראשון בספרות אנגלית מאוניברסיטת סטנפורד ותואר שני מתוכנית הכתיבה היוקרתית באייווה, שהעניקה לה מלגה לכתיבת הרומן שרואה עתה אור בעברית. "שיבה" זכה בשורה של פרסים, ביניהם פרס ג'ון לאונרד לרומן ביכורים מטעם חוג מבקרי הספרות בארצות הברית.

רוצים לקרוא את "שיבה" (הוצאת תמיר סנדיק וידיעות ספרים) בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון, לאייפד ו לאנדרואיד

אפייה

בלילה שבו נולדה אפייה אוצ'ר אל ניחוח המושק הלוהט של ארץ הפנטי, השתוללה שריפה ביערות הסמוכים למחנהו של אביה. האש נעה במהירות, משסעת לה נתיב ימים על גבי ימים. היא ניזונה מן האוויר, לנה במערות והסתתרה בין העצים. היא בערה לאורך ולרוחב, אדישה לחורבן שהותירה אחריה, עד שהגיעה לכפר האשנטי. שם נעלמה והתמזגה עם הלילה.

אביה של אפייה, קובי אוצ'ר, השאיר את אשתו הראשונה, בבה, עם התינוקת החדשה כדי שיוכל לבדוק את הנזק שנגרם לבטטות שלו, היבול היקר ביותר שעליו התקיימו משפחות בכל מקום. קובי איבד שבע חלקות בטטה, וכל אחת מהן הייתה עבורו מהלומה למשפחתו שלו. הוא ידע אז שזכרה של השריפה שבערה ונמלטה ירדוף אותו, את צאצאיו ואת צאצאי-צאצאיו כל עוד תימשך השושלת. כשחזר לבקתה של בבה ומצא את אפייה, ילדת אש הלילה, צווחת אל האוויר, הוא הביט באשתו ואמר, "לעולם לא נדבר שוב על מה שקרה היום."

נפוצה השמועה שהתינוקת נולדה מהאש, שזו הסיבה שלבבה אין חלב. אשתו השנייה של קובי, שילדה בן לפני שלושה חודשים בלבד, הניקה את אפייה. אפייה סירבה לינוק, וכשנעתרה, קרעו חניכיה החדות את העור שסביב פטמותיה של האישה עד שחששה להאכיל את התינוקת. לכן אפייה הלכה ורזתה, עורה נתלה על עצמותיה הגרומות כשל ציפור, וחור פיה השחור והגדול פלט יללות רעב שנשמעו בכל רחבי הכפר, גם בימים שבבה עשתה כמיטב יכולתה להחניקן וכיסתה את שפתי התינוקת בכף ידה השמאלית המחוספסת.

"אהבי אותה," פקד קובי, כאילו אהבה היא פעולה פשוטה כמו להרים אוכל מצלחת ברזל ולדחוף אותו לפה. בלילה, בבה חלמה שהיא משאירה את התינוקת ביער האפל, מפקירה אותה לחסדיו של האל אֵנְיָימִי.

אפייה בגרה. בקיץ שלאחר יום הולדתה השלישי, ילדה בבה את בנה הראשון. שמו של התינוק היה פִיפִי, והוא היה שמן כל כך שלפעמים, כשבבה לא הסתכלה, הייתה אפייה מגלגלת אותו על האדמה כמו כדור. ביום הראשון שבבה נתנה לאפייה להחזיק אותו, היא הפילה אותו בטעות. התינוק ניתר על ישבנו, נחת על בטנו והסתכל מעלה אל כל הנוכחים בחדר, מסופק אם עליו לבכות או לא. הוא החליט שלא, אבל בבה שערבבה בָּנקוּ, הרימה את מקל הבחישה והכתה את אפייה על גבה החשוף. בכל פעם שהמקל התרומם מגופה של הילדה, הוא השאיר חתיכות בנקו לוהטות ודביקות שצרבו את בשרה. כשבבה סיימה, אפייה הייתה מכוסה פצעים, והיא צרחה ובכתה. פיפי התגלגל אנה ואנה על הרצפה, הביט באפייה בעיניו הגדולות אבל לא השמיע קול.

כשקובי הגיע הביתה, הוא מצא את שאר נשותיו מטפלות בפצעיה של אפייה והבין מיד מה קרה. המריבה בינו ובין בבה נמשכה עד אמצע הלילה. אפייה שמעה אותם מבעד לקירות הדקים של הבקתה שבה שכבה על הרצפה, שם שקעה בשינה קודחת והתעוררה ממנה חליפות. בחלומה, קובי היה אריה ובבה עץ. האריה עקר את העץ מהאדמה שעליה עמד והטיח אותו ארצה. העץ מתח את ענפיו במחאה והאריה קרע אותם מעליו בזה אחר זה. העץ השרוע החל להגיר דמעות של נמלים אדומות שפסעו בסדקים הדקים שבקליפתו. הנמלים התקבצו באדמה הרכה סביב ראש גזע העץ.

ככה הכול התחיל: בבה הכתה את אפייה, קובי הִכה את בבה, וחוזר חלילה. כשמלאו לאפייה עשר שנים, היא ידעה לדקלם את היסטוריית הצלקות שעל גופה. בקיץ של שנת 1764 ריסקה בבה בטטות על גבה. באביב של שנת 1767 הלמה בבה באבן בכף רגלה השמאלית ושברה את הבוהן הגדולה שלה, ומאז הצביעה אותה בוהן לכיוון אחר משאר הבהונות. לכל צלקת בגופה של אפייה התלוותה צלקת בגופה של בבה. אך הדבר לא מנע מהאם להכות את הבת, ומהאב להכות את האם.

הדברים רק החמירו כשהפציע יופייה של אפייה. כשהייתה בת שתים-עשרה הנצו שדיה, שתי בליטות שבקעו מחזהּ, רכות כבשר מנגו. אנשי הכפר ידעו כי עד מהרה יופיע גם הדם הראשון, וחיכו להזדמנות לבקש את ידה מקובי ומבבה. מתנות החלו להגיע. אחד מאנשי הכפר הפיק את יין התמרים המשובח ביותר, אך רשתות הדיג של אחר לא נשארו ריקות לעולם. משפחתו של קובי חגגה את נשיותה המתפתחת של אפייה. הבטן והידיים שלהם לא נשארו ריקות לעולם.

בשנת 1775, הייתה אג'ואה איידו לנערה הראשונה בכפר שחייל בריטי הציע לה נישואין. עורה היה בהיר ולשונה חריפה. בבקרים, לאחר הרחצה, היא נהגה למרוח חמאת שיאה על כל גופה, מתחת לשדיה ובין רגליה. אפייה לא הכירה אותה היטב, אבל היא ראתה אותה עירומה פעם אחת כשבבה שלחה אותה להביא שמן דקלים לבקתת הנערה. עורה היה חלק ומבריק, ושיערה מלכותי.

בפעם הראשונה שהגיע הגבר הלבן, ביקשה אִמה של אג'ואה מהוריה של אפייה לערוך לו סיור בכפר בשעה שאג'ואה התכוננה לקראתו.

"אני יכולה לבוא?" שאלה אפייה, ורצה בעקבות הוריה. היא שמעה את ה"לא" של בבה באוזן אחת ואת ה"כן" של קובי באוזן השנייה. האוזן של אביה ניצחה ועד מהרה עמדה אפייה מול הגבר הלבן הראשון שראתה מעודה.

"הוא שמח לפגוש אותך," אמר המתורגמן כשהושיט הגבר הלבן את ידו לאפייה. היא לא לחצה אותה. היא בחרה להסתתר מאחורי רגלו של אביה ולהתבונן בו.

הוא לבש מעיל שבמרכזו כפתורי זהב בוהקים. המעיל בקושי נסגר על כרסו. פניו היו אדומות, כאילו היה צווארו גזע כרות העולה בלהבות. הוא היה שמן מכף רגל ועד ראש ואגלי זיעה עצומים זלגו ממצחו ומעל שפתו העליונה. אפייה החלה לחשוב עליו כעל ענן גשם: חיוור ורטוב וחסר צורה.

"אנא מכם, הוא רוצה לראות את הכפר," אמר המתורגמן וכולם התחילו לצעוד.

התחנה הראשונה שלהם הייתה המחנה של אפייה. "כאן אנחנו גרים," אמרה אפייה לגבר הלבן והוא חייך אליה באווילות, עיניו הירוקות לוטות בערפל. הוא לא הבין. גם לאחר שהמתורגמן דיבר אתו, הוא לא הבין.

קובי אחז בידה של אפייה והוא ובבה הובילו את הגבר הלבן ברחבי המחנה. "כאן, בכפר הזה," אמר קובי, "יש לכל אישה בקתה משלה. היא חולקת את הבקתה הזאת עם ילדיה. כשמגיע הלילה שבו תורה להיות עם בעלה, הוא הולך אל הבקתה שלה."

עיניו של הגבר הלבן הצטללו עם מסירת התרגום, ולפתע הבינה אפייה שהוא רואה אותם באור חדש. הבוץ שבקירות הבקתה, הקש שהרכיב את הגג, הוא סוף סוף הצליח לראות אותם.

הם המשיכו לסייר בכפר והראו לגבר הלבן את כיכר הכפר, את סירות הדיג הקטנות שגולפו מגזעי עץ חלולים שהגברים נשאו עמם כשצעדו לאורך הקילומטרים הספורים אל החוף. אפייה הכריחה את עצמה לראות את הדברים באור חדש גם כן. היא הריחה את רוח הים המלוחה כאשר נגעה בשערות שבאפה, היא הרגישה את קליפת עץ הדקל החדה כשריטה, ראתה את האדום העמוק-עמוק של החֵמר שהקיף אותם מכל עבר.

"בבה," שאלה אפייה ברגע שהגבר התרחק מהם, "למה אג'ואה תתחתן עם האיש הזה?"

"כי ככה אימא שלה החליטה."

כעבור כמה שבועות, חזר האיש הלבן כדי לחלוק כבוד לאימה של אג'ואה, ואפייה וכל שאר תושבי הכפר התגודדו מסביב כדי לראות מה ייתן לה. היה מוהר בסך חמישה-עשר פאונד. היו סחורות שהביא עמו מהמצודה, סחורות שנשאו בני האשנטי על גבם. קובי אמר לאפייה לעמוד מאחוריו כאשר צפו במשרתים מגיעים ובידיהם בדים, דוחן, זהב וברזל.

כשחזרו למחנה, משך קובי את אפייה הצִדה והניח לנשותיו ולשאר ילדיו ללכת לפניהם.

"את מבינה מה קרה כאן הרגע?" הוא שאל אותה. ממרחק מה הניחה בבה את ידה בידו של פיפי. לאחיה של אפייה מלאו אחת-עשרה אבל הוא ידע לטפס על גזע עץ דקל תוך הסתמכות על ידיו ורגליו בלבד.

"האיש הלבן בא לקחת את אג'ואה," אמרה אפייה.

אביה הנהן. "הלבנים גרים במצודת קייפ קוסט. הם סוחרים שם עם אנשינו."

"בברזל ובדוחן?"

אביה הניח את ידו על כתפה ונשק למצחה, אבל כשהתנתק ממנה נראו עיניו מרוחקות וטרודות. "כן, אנחנו מקבלים מהם ברזל ודוחן, אבל אנחנו מוכרחים לתת להם דברים בתמורה. האיש בא מקייפ קוסט כדי לשאת את אג'ואה, ואנשים נוספים כמוהו יבואו וייקחו את הבנות שלנו. אבל לגביך, בתי היקרה, יש לי תכניות גדולות יותר מאשר חיים כאשתו של גבר לבן. את תינשאי לגבר מהכפר שלנו."

בדיוק אז הסתובבה בבה ואפייה פגשה במבטה. בבה זעפה. אפייה הביטה באביה כדי לראות אם הבחין בכך, אבל קובי לא אמר דבר.

אפייה ידעה במי תרצה לבחור כבעל, והיא קיוותה בכל לבה שהוריה יבחרו באותו אדם. אַבָּאֵקוּ בָּדוּ היה עתיד לרשת את תפקיד ראש הכפר. הוא היה גבוה, עורו כמו גלעין אבוקדו, וידיו גדולות ועטורות אצבעות ארוכות ודקות שבהן נופף בכל פעם שדיבר כאילו היו ברקים. הוא ביקר במחנה ארבע פעמים בחודש האחרון, ובהמשך אותו שבוע, הוא ואפייה עמדו לסעוד יחד.

אבאקו הביא עז. משרתיו נשאו בטטות ודגים ויין דקלים. בבה ושאר הנשים הזינו את המדורות וחיממו את השמן. ריח סמיך ועשיר נישא באוויר.

באותו בוקר, בבה קלעה את שיערה של אפייה לצמות. שתי צמות ארוכות מכל צד של מרכז ראשה. הצמות שיוו לה מראה של אייל, חזקה ועיקשת. אפייה משחה את גופה העירום בשמן וענדה זהב באוזניה. היא ישבה מול אבאקו בשעת הסעודה ושמחה בכל פעם שהגניב אליה מבטי התפעלות.

"הייתם בטקס של אג'ואה?" שאלה בבה ברגע שכל הגברים קיבלו את מנתם והנשים יכלו סוף סוף לאכול.

"כן, הייתי שם, אבל רק לזמן קצר. חבל שאג'ואה עוזבת את הכפר. היא הייתה יכולה להיות אישה טובה."

"תעבוד בשביל הבריטים כשתהיה ראש שבט?" שאלה אפייה. קובי ובבה שלחו אליה מבטים נוקבים והיא השפילה את ראשה, אבל כשהרימה אותו ראתה שאבאקו מחייך.

"אנחנו עובדים עם הבריטים, אפייה, לא בשבילם. זו המשמעות של מסחר. כשאהיה ראש השבט, נמשיך לקדם את הסחר עם האשנטי והבריטים."

אפייה הנהנה. היא לא ידעה בדיוק למה הוא מתכוון, אבל הבינה ממבטי הוריה שמוטב שתשתוק. אבאקו בדו היה האיש הראשון שהביאו לפגוש אותה. אפייה השתוקקה שירצה בה, אבל היא עדיין לא ידעה מה טיבו, איזו אישה הוא מחפש. בבקתה שלה, אפייה יכלה לשאול את אביה ואת פיפי ככל העולה על רוחה. בבה בחרה לשתוק והעדיפה שאפייה תנהג כמותה. בבה סטרה לה כששאלה אותה מדוע לא לקחה אותה לקבל ברכה ככל שאר האימהות ובנותיהן. רק כאשר אפייה לא דיברה או הטילה ספק, כאשר הקטינה את עצמה, הצליחה להרגיש באהבתה של בבה, או משהו דומה לכך. אולי זה גם מה שאבאקו רצה.

אבאקו סיים לאכול. הוא לחץ את ידיהם של כל בני המשפחה ונעצר אצל אימה של אפייה. "תודיעי לי כשהיא מוכנה," אמר.

בבה לפתה את חזהּ בידה והנהנה בפנים קודרות. קובי ושאר הגברים ליוו את אבאקו לדרכו ושאר בני המשפחה נופפו לו.

באותו לילה, העירה בבה את אפייה משנתה על רצפת הבקתה. אפייה הרגישה את הבל פיה החם של אמה על אוזנה כשדיברה אליה. "כשיופיע הדם שלך, אפייה, את מוכרחה להסתיר אותו. את מוכרחה לספר לי ולא לאף אחד אחר," אמרה. "מבינה?" היא הושיטה לאפייה כפות תמרים שהפכה ליריעות רכות ומגולגלות. "תניחי אותן בתוכך ותבדקי כל יום. כשהן יאדימו, את מוכרחה לומר לי."

אפייה הביטה בכפות התמרים המונחות בידיה המושטות של בבה. היא לא לקחה אותן מיד, אבל כאשר נשאה שוב את מבטה ראתה מעין ייאוש בעיני אימה. ומכיוון שהמבט הזה ריכך משום מה את פניה של בבה, ומכיוון שגם אפייה ידעה ייאוש מהו והכירה את ייסורי הכמיהה, היא עשתה כמצוות אמה. מדי יום בדקה אפייה אם האדימו היריעות, אך צבע כפות התמרים נשאר לבן-ירקרק כתמיד. באביב, חלה ראש הכפר וכולם צפו מקרוב באבאקו כדי לבחון אם הוא מוכן למשימה. הוא נשא שתי נשים באותם חודשים, ארקואה החכמה ומיליסנט, בתם המעורבת של אישה משבט הפנטי וחייל בריטי. החייל מת מקדחת והשאיר לרעייתו ולשני ילדיהם עושר רב שאפשר להם לעשות ככל העולה על רוחם. אפייה ייחלה ליום שבו ייקראו לה כל תושבי הכפר אפייה היפה, כפי שקרא לה אבאקו בהזדמנויות הנדירות שבהן הותר לו לשוחח עמה.

אִמה של מיליסנט קיבלה שם חדש מבעלה הלבן. היא הייתה אישה שמנמנה ובשרנית ששיניה נצצו על רקע עורה השחור כלילה. היא החליטה לצאת מהמצודה ולחזור לכפר עם מות בעלה. כיוון שהגברים הלבנים לא יכלו להוריש בצוואותיהם כסף לנשותיהם משבט הפנטי ולילדיהן, הם הורישו אותו לחיילים ולחברים אחרים והם שילמו לנשים. אמה של מיליסנט קיבלה סכום כסף שאפשר לה לפתוח דף חדש ולרכוש חלקת אדמה. היא ומיליסנט נהגו לבקר את אפייה ובבה לעתים קרובות כיוון שלדבריה הן עתידות להימנות בקרוב עם אותה משפחה.

אפייה מעולם לא ראתה אישה בהירת עור כמו מיליסנט. שיערה השחור גלש עד לאמצע גבה וגון עיניה היה ירוק. היא חייכה לעתים נדירות, ודיברה בקול צרוד ובמבטא פנטי משונה.

"איך היו החיים במצודה?" שאלה בבה את אִמה של מיליסנט יום אחד בשעה שארבעת הנשים סעדו את לבן בארוחה קלה של בוטנים ובננות.

"חיים טובים, טובים מאוד. הם דואגים לך, הגברים האלה! הם מתנהגים כאילו מעולם לא היו עם אישה קודם לכן. אין לי מושג מה עשו הנשים הבריטיות שלהם. תאמיני לי, בעלי הביט בי כאילו אני הייתי מים והוא אש, וכל לילה הייתי צריכה לכבות אותו."

הנשים צחקו. מיליסנט הגניבה אל אפייה חיוך, ואפייה רצתה לשאול אותה איך החיים עם אבאקו, אבל לא העזה.

בבה רכנה אל אימה של מיליסנט אבל אפייה בכל זאת הצליחה לשמוע אותה, "והם משלמים מוהר טוב, מה?"

"שככה יהיה לי טוב, בעלי שילם לאימא שלי עשרה פאונד וזה לפני חמש-עשרה שנה! שיהיה ברור, אחותי, זה הרבה כסף, אבל אני מבחינתי שמחה שהבת שלי התחתנה עם פנטי. גם אם חייל היה מציע לשלם עבורה עשרים פאונד, היא לא הייתה זוכה להיות אישה של ראש שבט. והכי גרוע, היא הייתה צריכה לגור במצודה, רחוק ממני. לא, לא, עדיף להתחתן עם גבר מהכפר כדי שהבנות שלך יישארו קרובות אליך.

בבה הנהנה ופנתה אל אפייה, שמיהרה להסב את מבטה.

באותו לילה, יומיים בלבד לאחר יום הולדתה החמישה-עשר, הופיע הדם. הוא לא הופיע בפרץ אדיר של גלי אוקיינוס כפי שציפתה אפייה, אלא כמו טפטוף קל, זרזיף גשם, טיפה ועוד טיפה, מאותו מקום בגג הבקתה. היא התנקתה והמתינה שאביה יצא מעל בבה כדי שתוכל לספר לה.

"בבה," אמרה והראתה לה את כפות התמרים שהאדימו. "הדם הגיע."

בבה הניחה יד על שפתיה. "מי עוד יודע?"

"אף אחד," אמרה אפייה.

"שיישאר ככה. מבינה? אם מישהו שואל אותך אם את כבר אישה, את עונה לו שלא."

אפייה הנהנה. היא פנתה לצאת אבל בקרבה בערה שאלה כמו גחלים לוחשות. "למה?" שאלה לבסוף.

בבה הושיטה את ידה אל פיה של אפייה ומשכה את לשונה. היא דקרה את קצה הלשון בציפורניה החדות. "מי את חושבת שאת, מי הרשה לך להטיל בי ספק, מי? אם לא תעשי מה שאני אומרת, אני אדאג שלא תוכלי לדבר בחיים." היא שחררה את לשונה של אפייה, וכל אותו לילה הרגישה אפייה את טעם דמה על לשונה.

בשבוע לאחר מכן, מת ראש השבט הזקן. ההודעות על הלוויה נפוצו בכל הכפרים מסביב. הטקסים יימשכו חודש שלם ובסופו ייערך טקס הכתרתו של אבאקו לראש השבט. נשות הכפר הכינו אוכל מצאת החמה ועד שקיעת השמש; הכינו תופים ממיטב העצים והזמינו את הזמרים המובחרים ביותר לשאת קולם בשיר. פוקדי הלוויה החלו לרקוד ביום הרביעי של העונה הגשומה, ורגליהם לא נחו עד שיבשה האדמה לחלוטין.

בתום הלילה היבש הראשון הוכתר אבאקו כאומנהין, ראש כפר הפנטים. הלבישו אותו בבדים יקרים, ונשותיו עמדו משני צדיו. אפייה ובבה עמדו זו לצד זו וצפו בו, וקובי הצעיד את הקהל. מדי פעם שמעה אותו אפייה ממלמל שגם היא, בתו, האישה היפה ביותר בכפר, אמורה הייתה לעמוד שם.

בתפקידו כראש השבט החדש, אבאקו ביקש לעשות משהו גדול, משהו שיסב את תשומת הלב לכפרם ויהפוך אותם לכוח שיש להתחשב בו. כעבור שלושה ימים בלבד בתפקיד, הוא אסף את כל הגברים בכפר למחנהו. הוא האכיל אותם יומיים רצופים, השקה אותם יין דקלים עד ששאון צחוקם ולהט צעקותיהם נשמעו בכל בקתה ובקתה.

"מה הם יעשו?" שאלה אפייה.

"זה לא עניינך," אמרה בבה.

בחודשיים שחלפו מאז החלה אפייה לדמם, בבה הפסיקה להכות אותה. דמי שתיקה. בימים מסוימים, כאשר הכינו ארוחות לגברים או כאשר אפייה הביאה את המים וצפתה בבבה מטבילה בהן את ידיה החופנות, היא החלה לחשוב שהן סוף סוף מתנהגות כמצופה מאימהות ובנותיהן. אבל בימים אחרים, היה הזעף העז שב לפניה של בבה, ואפייה הבינה שהשקט החדש שאפף את אִמה היה זמני בלבד, שזעמה הוא חיית פרא מאולפת לעת עתה.

קובי חזר מהפגישה מלווה בגרזן ארוכה. הידית הייתה עשויה זהב ובו אותיות מגולפות שאיש לא הבין את פשרן. הוא היה שיכור עד כדי כך שכל נשיו וילדיו עמדו סביבו במעגל, במרחק חמישה מטרים, בשעה שדידה ונופף בכלי המשחית החד אנה ואנה. "נעשיר את הכפר בדם!" צווח. הוא הסתער על פיפי שנסוג אל המעגל, ופיפי שגדל מתינוק שמן לנער רזה וזריז, סובב את מתניו ופספס את להב הגרזן בסנטימטרים ספורים.

פיפי היה הגבר הצעיר ביותר בפגישה. כולם ידעו שהוא עתיד להיות לוחם מצטיין. הם ראו זאת באופן שבו טיפס על עצי הדקל. באופן שבו עטה את שתיקתו כעטרת זהב.

לאחר שאביה יצא ואפייה הייתה משוכנעת שאמה פרשה לישון, היא זחלה אל פיפי.

"תתעורר," סיננה והוא הדף אותה מעליו. גם מתוך שינה היה כוחו רב משלה. היא נפלה לאחור אבל התהפכה על רגליה בחינניות חתולית. "תתעורר," שבה ואמרה.

עיניו של פיפי נפערו ורשפו. "אל תטרידי אותי, אחות גדולה," אמר.

"מה יקרה?" שאלה.

"זה עניין לגברים," אמר פיפי.

"אתה עדיין לא גבר," אמרה אפייה.

"ואת עדיין לא אישה," סנט בה פיפי בתגובה. "אחרת היית עומדת שם עם אבאקו הערב, כאשתו."

שפתיה של אפייה החלו לרטוט. היא פנתה לחזור אל פינתה בבקתה, אבל פיפי אחז בזרועה. "אנחנו עוזרים לבריטים ולאשנטים במסחר."

"אה," אמרה אפייה. היא שמעה את אותו הסיפור מאביה ומאבאקו כמה חודשים קודם לכן. "זאת אומרת שאנחנו ניתן ללבנים זהב ובדים אשאנטיים?"

פיפי הידק את לפיתתו בידה. "אל תדברי שטויות," אמר. "אבאקו כרת ברית עם אחד הכפרים החזקים ביותר של האשנטים. נעזור להם למכור עבדים לבריטים."

רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן